"תפסיקי לחייך!", היא אמרה, "העיניים שלך מלאות דמעות!" אבל אני לא יכולתי, אי אפשר היה לדעת מה היה קורה אם הייתי נותנת לעצמי לבכות... "תשחררי, תני לזה לצאת", אבל איך אפשר לשחרר משהו לאור יום כשהוא מכיר רק את המושג חושך...? היא ניסתה להעלות את כל האפשרויות שגרמו לי לבכות, ועם כל השערה נוספת התחדש זרם הדמעות, ולא הצלחתי להפסיק לבכות... היא הניחה יד מרגיעה על כתפי, אימצה אותי אל חיקה, ולרגע חשבתי שזה החיבוק שכל כך חסר לי ורציתי להושיט את זרועותי... ואולי זה מה שחידש את הבכי... היא ניסתה... באמת שהיא ניסתה, אבל אני עייפתי מלבכות ורק המשכתי... ובהפסקות בין התייפחות להתייפחות נמרח לי חיוך דבילי על השפתיים, מהסוג שנמרח כששומעים בשורה רעה ואתה עדיין לא מבין מספיק בשביל לבכות, ורק אחרי שלוש מאיות שניה אתה קולט... ובוכה... ואז גילי הביאה לי טישו... גליל שלם גמרתי... אבל לבכות לא... אני שונאת את העיניים שלי אחרי בכי, נפוחות ואדומות גם חמש שעות אחרי... פעם, אחרי פרידה כואבת ולילה שלם של בכי, כשלא עזבו אותי ולא הפסיקו לשאול אם יש לי דלקת בעיניים פשוט עניתי שלא ישנתי כל הלילה, מה שלא היה שקר אבל היה רק חצי אמת, כי דווקא עייפות לא רואים על העיניים שלי... והמשכתי לבכות... ובראש שלי התנגן cry me a river, וחשבתי לעצמי 'שרק יבקש אני אבכה לו ים'... אני מסוגלת... אני חושבת ש90% מהזמן שאני חיה אני בוכה. חברה פעם ראתה אותי בוכה (דוקא היתה לי סיבה 'מוצדקת', זה היה היארצייט של סבא שלי ) ואמרה לי "כל הזמן אני רואה אותך בוכה!" , מה שגרם לי כמובן, עוד דקות ארוכות של בכי... "נו, תגידי, תגידי כבר מה יושב לך על הלב! ראיתי היום בהדרכה שהעיניים שלך היו עצובות..." אני אוהבת את תיאורי העיניים שלה... בפעם אחרת היא אמרה "ואת, גם כן, עם עיניים כבויות כבר שבוע...", וצחקתי, כמובן, כי מה, אני עוד פעם אבכה? לאט לאט נרגע הבכי... השתחרר... הנשימה הסתדרה (מכירים את זה שבלי הכנה מוקדמת יוצאות יבבות בלתי נשלטות?...) עד לפעם הבאה