איך אתה יודע, ממרחק מאות מילין, לפרש ולהבין את כל תווי רוחי. איך אתה שומע, דרך רעשים צורמים, מתרגם ומנגן את כל צלילי נפשי. איך אתה מבין, עם כל המחיצות בדרך, את הסערות והדעיכות בפנים. איך אתה מצליח, להפוך כל אלה, לסימפוניה של צלילים. האם זה הנגן שבך, אולי האמן בתוכך, האם זה האיש המלא אהבה? ואני, מעודי לא הייתי, מעולם לא זכיתי, בעולם שכזה, כעולמי איתך. אליו אוכל לברוח, בכל עת בה נפשי בכך תחפוץ. בו אוכל לשכוח, את כל המתחולל בחוץ. עולם זה, שלנו, גם אם קטן הוא בזמן של בני אדם, כל כך גדול עבורי, כה ענק, הולך וכובש את כולי והופך למרכז ישותי.