זה חיבור, חצי מדעי חצי לא, שאני כתבתי. שלושה חלקים.
חלק ראשון: כלום
בראשית היה.. כלום.
ואולי אפילו פחות מכך. יותר נכון להגיד שלא היה כלום, אבל נעזוב דקויות כאלו, משום שאפילו ההיגיון לא היה אז. פשוט.. כלום. כמו שאתם חוזרים מהמטבח לחדר שלכם ובאמצע הדרך אתם נעצרים וחושבים לאן אתם אמורים ללכת. כלום כזה. רק הרבה יותר גדול. בעצם, לכלום אין גודל, או מסה, או צורה ממשית. גם משמעות אין לו. פשוט הוא.. כלום. כלום. לא היה דבר. שום חביתה לא טוגנה באותה רגע ביקום, שום סלע לא נזרק, שום כוכב לא התפוצץ. פשוט.. כלום. לא היה כלום. זה לא משהו שאפשר בדיוק להסביר, פשוט לא היה כלום, או שכן היה כלום. או שלא היה דבר. פשוט.. כלום. או שבעצם זה לא כל כך פשוט. כלום. שום דבר. תדמיינו חלל חסר מגבלות, ועם זאת לא עולה על נקודה אחת. משהו שקיים ולא קיים בו זמנית, ואם זאת הוא תמיד פוסל את הקיום של עצמו. כלום. שום דבר. פשוט.. כלום.
חלק שני: יצירה (דומה לשם האתר)
ואז.. לפתע, משום מקום, קפץ לו חלקיק בודד. בתוך כל החלל הזר הזה, המנוכר. חלקיק. אחד. קטן. בודד. וה חלקיק הזה, כן – ה חלקיק הזה – ישב. לא על כיסא או משהו, האמת שאני לא בטוח אם חלקיקים בכלל יכולים לשבת. אבל החלקיק הזה ישב. אם לא במובן הרגיל של המילה אז לפחות במובן המטאפורי. אבל לא סתם שהחלקיק הזה ישב, הוא חשב. חשב. חשב על עצמו, חשב על המרכיבים שלו, חשב על המשמעות של היותו חלקיק. חשב. אבל באמת, כמה זמן כבר חלקיק אחד, בודד, קטן, מקרוסקופי, יכול לשבת ולחשוב? שנה? שנתיים? מליון שנה? אז מליון שנה (אם לזמן הייתה משמעות בימים האלה). והזמן עבר. והוא חשב. ועבר מליון שנה. ונמאס לו. והוא קרא לחבר שלו. והחבר שלו נוצר, כמוהו.
חלקיק חדש, נוצר, משום מקום, משום דבר, ועכשיו, בחלל הענקי, הזר, המנוכר, כבר לא היה חלקיק בודד אחד. היו שניים. והחלקיק הראשון התרומם ממושבו, ובחן את החלקיק החדש. והם בהו. לשני החלקיקים זה היה דבר חדש, לבהות. לראשון מכיוון שעד כה לא היה דבר מלבד עצמו ביקום כולו, ולכן לא יכל לבהות בשום דבר. ולשני, נו טוב, הוא הרגע נוצר – כל דבר היה חדש לו. והם בהו. ובהו. ועבר מליון שנה, ועברו שניים. והם התקרבו. והמשיכו לבהות. ועבר מליארד שנה, ועברו שניים. והם התקרבו אף יותר. הם כבר יכלו לגעת אחד בשני. וברגע שהם הושיטו את ידיהם ללחוץ יד. ברגע זה ממש, כשכפות ידיהם (האם לחלקיקים יש בכלל כפות ידיים?) נגעו אחת בשניה, ברגע זה, היה בום.
חלק שלישי: בום
בום!! זה היה בום כל כך גדול, שאפילו הפיצוצים הגרעיניים הגדולים ביותר שעל כדור הארץ הם רסיס אבקה לעומת הבום הזה. אם השמש עצמה תתפוצץ זה יהיה רק גרגר אפונה לעומת הבום הזה. אם כל הגלקסיה תתפוצץ זה יהיה כמו כדור טניס לעומת הבום הזה. זה היה הבום הראשון. הבום, בה' הידיעה. הראשון והגדול מכולם. והיחיד שאי פעם ישתווה אל הבום הזה בסדר גודלו יהיה הבום האחרון, הבום שישמיד את היקום. כי הבום הזה, הבום האחד הזה, ששני החלקיקים שלנו עשו יחדיו, הבום הזה, כן הבום הזה, הבום הזה יצר את היקום. זה היה בום שהרחיב את הזמן חלל אל מעבר לגבולות האפשרי. זה היה בום. הבום. ותוך כדי כך שהבום הזה גדל, וגדל, וגדל, כך בבסיסו הוא יצר את היקום. היקום שידוע לנו כיום בשם הכל כך טריוויאלי – היקום. ובעוד שהבום ממשיך לגדול ולגדול, גם היקום גדל וגדל, עד שהפך למה שאנחנו מכירים כיום – או יותר נכון עדיין לא מכירים כיום. היקום והבום היו דברים כל כך גדולים, כל כך גדולים, עד שאנחנו לא מסוגלים להבין את זה. והבום המשיך, והבום נגמר, נעלם, התנדף. אבל היקום נשאר.
