כ"ג מנחם אב התשס"ג הלכתי בעקבות ילדים מתים, בעקבות אנשים שכבר לא. שעתים ועשרים שעות אחרי והכל אולי אותו דבר. האוטובוס נכנס לתחנה- האנשים מתקרבים, אבל הנהג מוריד נוסעים ובודק את האוטובוס- רק שהפעם הוא מחפש, ומחפש, ומחפש הנהג פותח את הדלת-אנשים צובאים עליה, אשה מבוגרת אמא ותינוקת. רק פחות, הרבה פחות. אין אנשים לאן הם נעלמו? האנשים עולים, מחפשים מקום לשבת-ובלית ברירה עומדים. אבל הערב, נשתנה-יש מקומות בשפע-לא עומדים. כמה שרציתי לעמוד צפופה. וכשמתחילים לנסוע, האנשים שכבר לא, הילדים המתים, התינוקות שחזרו לשמים יושבים איתי על כל המושבים הריקים, הם יושבים איתי. אני מרגישה צורך עז לפנות להם מקום. וכשפנינו לתחנה שבה עלה המחבל, חשבתי שליבי יפסיק לפעום- אבל הוא לא - כי אני בחיים, והם לא. האנשים המתים כאילו נעלמו, כבר לא היו, כי פנינו בשקט ולאט, מעולם לא פניתי באוטובוס כה בשקט וכה לאט- ובככר כשלושים מבני ובנות ישראל ומימיני זרים, נרות- בן אדם מה לך נרדם. והם הנוסעים המתים, הילדים שכבר לא- התינקות שהיו-אינם- לא יקיצו מתרדמתם. ועיני מתמלאות דמעות-משום מקום-ואולי מאותו מקום אליו הלכו הילדים המתים, האנשים שהיו והתינוקות שכבר לא. והמשכנו בדרך-והם כבר לא.