פעם הייתי כותבת...

פעם חייתי לי בעולם נקי, תמים, מושלם,

שהתקיים רק בראשי.

במילים כתובות העברתי את סוד קיומו/קיומי למגירה,

ולא היו בו אנשים מלבדי.

כשמכורח גיליתי את העולם שמחוץ לי,

מצאתי בו כאב וקושי ופחד.

המילים הכתובות הצטמצמו לשירים ושורות,

שגם בעולם מלא אנשים לא מצאתי להם יעד.

חלפו השנים,

בניתי חומה,

הצטמצמו המילים,

התפתחה אשה...

וכעת הגיע הזמן לחזור:

לאחד, למזג, להכיל

לכתוב מתוכי, מבפנים, מהעולם שהוא רק שלי

על חיים שלמים, רצון, אהבה, שאיפות, שמחה, (גם כאב)

ובעיקר - על אנשים.