"תבוא"היא אומרת. "חם כאן" ומצביעה בלחישה מפתה. "אולי כשתגיע תמצא את מהשאתה רוצה, אולי יש כאן אוצר מאוד גדול" כך אני שומע אותה. המפה אצלה ביד,לפחות כך נראה לי מרחוק. אולי בכלל חקוקה על גופה. אינני יודע.

הצעדים שלנו אינם באותו המקצב. וכשאנימגיע מתנשף, לא פעם היא כעוסה על כי איחרתי. ומפניה ניכר כי איחרתי את המועד. לאפעם היא אומרת כי "צריך לעבור את הנהר על מנת להמשיך בדרך" זה לא פשוט.יש שם הרבה דברים שאני לא רוצה לראות כשאני שוחה בו. אבל אני עובר. שוחה בעיניים עצומות.הקולות מגיעים לאוזניים – צרימה חדה ואף לועגת. ובדרך המים קופצים מן הנהר בשעהשאני עוברו ומכה על המים על מנת לפרוץ לי דרך. והמים נוגעים בה. והיא מתרחקת  עד שיש אוויר לגופה. והאוויר אותו אני מביא להחוצה גבולות. והיא מתקרבת קמעא ומתרחקת קמעתיים.

והיא אומרת לי שאני טוב, אך לא בשבילה. שלאנולדתי במזל הנכון. על אף שאין לי מזל כלל וכלל. אם יש לך מזל  אתה לא צריך לעבור שום נהר – וגם אם כן אז אפשרלשחות שם בעיניים פתוחות. אומרים שיש שבט כזה. שלם. בו על כל צעד ושעל  יכולים לנוח כף רגלם.  ומתחת למקום מנוחתם הכל מכוסה עלים נושרים.וצבעים מצבעים שונים שם.

ארוכה הדרך ויפה. האופק עומד לפניך פרושלרגליך רואה אתה בעינך ואינך צריך להילחם כלל, ורק בעינך מביט, שלם. ויכול אתהלדלג ממקום למקום.  והאופק מתעמעם ומתחיללהתקצר. ואט אט עמוד החושך יורד וסוגר מכל צד עד כי רק הוא עומד בפניך. עומד ופניךידך ורגלך ממשמשות בו. ובכל מישמוש הופך סמיך יותר. ומנסה לפרוס את האופק מחדשלהציץ עליו מן החרכים אותם חצבת בעמוד. אך עדיין היא עומדת שם בקצה. פעמים מנקבתבעיניה את העמוד ופעמים יוצקת לתוכו חושך חדש. בחוזק יד ויד נטויה תעשה זאת, בלאלהשפיל מבט. אינה יכולה היא להשפיל את מבטה, או אז יורד עמוד הענן ועוטף את גופה.אין היא יכולה לשאת זאת. ובאותם רגעים אשר פוחדת היא כי מבטה לא ייתישר לעייני היאפורחת באוויר ואינה חוזרת עד כי נרדמתי.

הצעקה הזו אותה אני צועק על מנת לפרוץ לידרך באופק  אותה הצעקה מקום קבוע לה. ובמפהאותה אני רואה מרחוק, אותה היא מחזיקה, בה אני מביט, וצועק את צעקתי. והיא פורחתומגיע עד קצי הצוקים. רק היא יודעת את הדרך לשם. והצעקה חוזרת וצועקת ומתחזקת. ואוזניהאינן ערלות הן אלא כאפרקסת והצעקה קורעת את אוזניה והיא בורחת ללא לאות, בלאלהשפיל את המבט. והיא אומרת לי לצעוק לכולם בלא סוד, ואני, גורני כבד עלי באותםרגעים.

באמצעו של האופק בין אור לחושך בין החולותבונה אני את ביתי שלי. השמיים שמעלי עזים הם ואינם יודעים שובע ומשנים את פניהם, ויוםולילה לא ישבותו. ובין לבין אני רואה את שאריות הצעקות מתבוללים שם למעלה. וצובעיםאותם עד בלי די. ואיני יודע מתי יהיה ברכה על פני האדמה והגשם יבוא ומתי חורבונחושת יהיו השמיים אשר מעלי. איני יכול לראותו, את ביתי, רק אשר יבוא מבחוץ יוכללהגיד לי ביתי מהו. ומנסה אני לבנותו מחדש. שובר ובונה שובר ומטלטל את הלבניםהחומות ממקום למקום. ומביא אבנים חדשות והכל לפי ראות עיניהם. והיא לא באה לתוך ביתי.להכניסה לא זכיתי. עמדה בחוץ ונתנה בו עין עד דק אך לא עברה פנימה. אין היא יכולהלשאת את מראה הבית. גם כאשר עשיתי את אשר אמרה לא ראיתיה בתוך ביתי עד הנה. גםהשמיים אשר מעליה מאיימים והיא אינה רוצה להשפיל את המבט.

ויש לאל ידי חרב אחרונה, יחידה לאמא, ברהליולדתה. עלי היו כל חרבותי. והיא אמרה לי כי מידיה אבקשנה והיא תערוב להן בשעהשאבקש את חרבותי. והחביאה מעיני את חרבותי. וחרב זו הצפנתיה ירחים על גבי ירחיםולא נתתי לה לשזוף את עיניה עליה. ועל חרבי האחרונה אני חי. חזקה היא מכולן. אינהיודעת פחד. ויכולה להכיש את כל אשר אחפוץ. ועימה אני כורת את הבריתות והיא נסתרתמעיני כל ואף היושב במרומים אינו יכול לה. לא יוכל לקחתה ממני. לכשיערוב היוםושוכב אני, ופני מביטים לכוכבים הנשקפים דרך התקרה השקופה אני מניח את החרב עלצוורי. רק כך אוכל לישון.

וימים או עשור אחר כך, והינה היא מכה עלחזי וצועקת כי חטאה. והאגרוף המכה על הלב בחוזקה מכאיב לי פנימה. ואת הדמעות אני מסתירממנה וקובר בחצר המשותפת, בחלקי שלי, למען לא תכה חזק יותר. ובצעיף אכסה פני למעןלא תראה את שאריות הדם אשר מילא כל פינה שם בגלגל העין. וכל מילה אותה אני בוראמעתה ועד עולם בדברי מן האוויר אותם הם הוציאו בנשימתם אך מנישמתי שלי לא אברא עודדבר, עד יעבור זעם.