אתה הייתה אומר בלבבך כי אדם זה אינו אלא אדם רגיל וגרוע מכך אדם זה שוטה הוא אשר מזיק לכל אשר ישיח עמו או אולי אף רק אם יראהו האדם יפגע כאותו אדם אשר נכנס בשעתו לפרדס.

אדם זה הכל קוראים לו חי אך שמו האמיתי חקוק על ליבו. ליבו עבר לו בירושה מאמו שכן לא יכלה היא להוליד בנים ובני בנים שיהו נושנים בארץ על כן שותפים היו בו אביו ואמו.

אביו ואמו קשורים היו בעבותות של אהבה ושנאה שכן גולי כך שמו וכך גם נהג כל חייו הרג את משפחתה של גולו כנקמת דם על כי לקחו ריבית קצוצה ממשפחתו עד אשר מתו ברעב בהיותה חסרת כל ובהיותו גם הוא לא מן העשירים הגדולים של אותם ימים נשאה לאשה שכן אמר בלבו זהו מעוות אשר יוכל לתקון וכי אם אשאנה לאשה יחזרו הוריי והוריה לחיים.

אך ילדים לא באו אליהם כדרכם ושלא כדרכם ולמרות שניסו למצוא לאין סוף ילד נטוש עזוב ילד שנוצר על לא עוול בכפו או בכפות המזניים של הצדק על אף נסיותיהם הרבים לא מצאו מנוח לכף רגלם לא לא היה לדבר זה תקנה. אובדי עצות היו עד אשר הגיעה הסופה. סופה של כפר תיקווין היה ליפול דבר זה היה חקוק עוד על הסלעים אשר ניצבו עוד לפני אשר דרכה שם רגלי המתיישבים אך הם לא חששו מאותה מפולת לא מפני שלא האמינו לאותם הכתבים נחקקו על ידי אותו הנער המשרת לפני אדון הרואים אלא שידעו הם כי מותם יכפר על חייהם. גילי וגולו לא הבינו מדוע זה הינה עודם חיים שכן לאחר הסופה והמפולת שבאה לכפר המוקף מארבע כנופותיו בנהרות אשר מימהם הרבים נחו כעת על הכפר גילי היה בשעה שהחלה הסופה בשדה הלא  מעובדת זו אשר דומה היה לצופה מרחוק כי הינה זרועה היא בזהב ושמעה הלך לפניה. בעוד שגילי הייתה בבית אשר לא נפלה אף שערה מראשו הלך גולי בין החורבות והגופות הרבות השרועות חסרות נשמת חיים רצוא ושוב בכפר כבשים פרות, אבני הבתים אשר חלקן נשארו שלמות ואילו אחרות היו טחונות עד דק תוככי הבתים היו מחזה מוזר למראה שכן כל אשר היה בתוך הבית נשאר כאשר כמו לא באה הסופה בקרבו השולחנות עוד היו ערוכות ברובם והמיטוות לא מוצעות שכן הייתה שעת בוקר ברבות הימים יקרא הכפר הבוקר הנצחי על שום מחזה זה.

כאשר נזכר גולי באשתו לא חרד כלל לא משום שידע כי בחיים היא יותר מכך כמה וכמה גופות אשר היו שרועות דמו עליו כי הנה גופתה של גולו היא אך לא כך היה הדבר והינה בעודו פוסע יוצאת אליו גולו אשר לא היה מופתע מן הדבר את אשר צריך לקרות יקרה כך היה רשום על הסלעים וידע זאת גולי בכל מאודו ובכל נפשו. כאשר יצאה אליו לא נדר דבר אך עמד וחיבקה אל ליבו ולא ידע כמה זמן עמד כך אך כאשר עזבה ידע את אשר צריך הוא לעשות וגם היא ידעה זאת והוא אסף אך את הברזל הפזור בין המתים בית אם היו אלו יתדות  פסלים ושאר דברים הבאים ליד והתחיל ליצור את ילדו ילד הברזל חשב גולי לקרות אך ידע הוא כי אשר תחליט גולו אותו יקרא בשמו והיא אכן החליטה אך לא ידעה זאת רק בכוחותיהה האחרונים לאחר שפוסל כראוי והיא הורישה לו את ליבה חרטה את שמו על הלב. קשה היה עליו ללכת ממקום למקום שכן שתי צדדיו לא היו שווים והוא היה בנוי מזעיר מטבע פה וזעיר יתד שם צו לצו קו לקו אביו לא היה ידוע ביכולתיו של ידיו הטובות להיפך שמו היה ללעג בכל נגע לבנייה לחרשות ולאומנות והוא היה ליחיד מכל תושבי הכפר אשר לא הוא בנה את ביתו אלא חבריו.

כל אשר קיים שם בא מאותה הנשמה בא הכל האנשים הנשים והטף הכסאות מעץ כובעי הקש המרובעים האוויר והמקום עצמו הכל הוא מאותה הנשמה. הם מצליחים להבדיל בינם לבין עצמם בכך שכל אחד בא מזמן אחר כל אחד וזמנו הוא. כאשר נטו למות שמחו כולם שכן הכל ידעו כי יחזור הוא לאין סוף האם יחזור להיות רגל שולחן אדם  או שמא דווקא יהא יתווסף לחלל זאת לא ידעו אך תמיד יחזור וגם כאשר הצטמצם חללם לא עצב ליבם שכן ידעו הם כי דבר לא נאבד מן הנשמה וכי תמיד תחזור לבושה כך או אחרת. לעולם דברה ניצב והיא מביאה חדשים לבקרים.

ילילי נקראה כך על שם אנחותיה כאשר  לא יפה הייתה אך היא הייתה נושאת קינאה עזה בעיני כל רואיה עזה כמוות של הנשמה עצמה והכל חשקו בה. פרנסתה הייתה אך ורק מן המבטים הננעצים בה ואף על פי כן לא ידעה אדם מעולם. הכל חשקו בה. בתקופות אשר הייתה נשכחת כמעט ונתעלמה מן העין והייתה הופכת שקופה יותר ויותר אך תמיד הצליחה בסופו של דבר לכבוש את המבט. כאשר נתעצמה היו הכל כרוכים אחריה נתנו הכל אך כדי להביט בה ולא זכרו את אשר הביטו בה חינם כעת דרשה היא כי יביאו לה זמן. בתחילה חשבו הם כי מעבר לים הוא אך אט אט החלו להבין כי אם אך יתיכו את כל אשר סבב אותם יוכלו להביא לה את הזמן. בתחילה התיכו את את הרכוש יש אשר התיכו את הגגות המזופתים לגשם יש אשר התיכו את המים אורנה התיכה את פמוטי השבת אשר קיבלה מאמא כאשר נגמר הרכוש החלו חלקם להתיך את החלל אשר סבב בכל עד אשר יכל להכיל רק אותם בסופו של יום החלו חלקם להתיך את גופם אך בכדי שיוכלו להעיף בה מבט מבט זה יוביל אותם במסילה בדרך המלך כי יוכלו להיות איתה רק איתה רק הם כל אחד רק הם רק כך אפשר שלא למות. כאשר החלו להתיך את הרכוש החלו לדבר יותר הכל איים להפוך לשיכחה אחת גדולה אשר במרכזה תהיה היא וצבא שלם אשר בהבל פיה יתקיים רק הוא ידע אותה. פחדו הם מן המוות חשבו כי הינה דרכה יעבור הנצח דרכה יגיעו עוד עוד עד לאין סוף אולי אף דרכה ניתן יהא לפגוש את היושב במרומים בפעם הבאה אכבוש אותה בפעם הבאה אמרו בלבבם.

חלק מן הבבואות שם שמחות וחלקן עצובות העיינים שם אומרות הרבה למי שיודע להתבונן בהן שכן בבואת נהר הזמן לא ניתן לשקר ולא ניתן להגיד את האמת כמו שלא ניתן לעשות קול שאינו קולך תמיד ישאר בו דבר כלשהו אשר יעיד על בעליו. יוכל האדם לעמוד מעל הנהר פעם אחת בחייו והנהר יחזיר לו מבט ואם יתפתה האדם לשוב הנהר ישיבו ריקם אף כי ירד לטבול בו עוקב אחר בבאותו יהא הדבר כאילו כבר טבעה ספינתו אין טעם לזעוק כלל ועיקר. דבר אחד לבטח יעשה גם כל פרצוף ופרצוף כאשר יפגוש את חי ישתנה כל אחד נושא תפילה ליושב במרומים בתחינה לפני שפגשו.... פעמים שינו הבבואות את הבעותיהן חלקן הפכו מכהות לבהירות משמחות לעצבות פני חלקן נזדקנו וחלקן העלימו את הקמטים הרבים שהיו בהם.

הנטשן היה זה שקיים את עצמו מנבואותיו לאותם האנשים אשר טרם הלכו לנהר רצו לדעת בטרם ילכו לפגוש בנהר מה יהא בגורלן מה יהא האם לחיים או למלחמה יהא גולם הנטשן היה מאזין לנשמתם לרוב נצרכו לו שלושה נשימות ולו אז היה אומר להן את אשר יפקוד את הבבואה באחרית הימים האם למלחמה או שמא תנוח על משכבה בשלום הנטשן יציר כפיה של יליל קלע אל המטרה ולא החטיא עד אשר הגיעו הבבואות אל חי

שירתו של חי הייתה נשמת אפו של הזמן אך הוא דחה ואף היו אלו הפעמים היחידות שראו אותו כועס כשקראו לו אדון הזמן לא אהבה נפשו לא כינויים ולא תשבחות וכדי שתברך אותך נפשו אין צריך אתה הרבה אלא להיות לידו לכשתהיה לצדו גם הלב המת אשר הפעימות הפסיקו את פעולתם והיו לאבק גם הן חוזרות שבות לרקוד בעיגולים ויושר. לא פעם הוא הולך לבית הקברות בעוברו לעבר הבית שתמיד בורח לו והוא בורח לו וכך שניהם אינם פוגשים זה את זה אלא באקראי ולו אז השמחה השורה בינהם פורצת על כן כשאתה שמח מדברים קטנים בבוקר תדע שחי פגש את הבית ונפרד ממנו באותו המקום.

כי כשהיא לא פוגשת בחי, הבבואה, אז הנהר נפסק בעוד רגע תמיד בעוד רגע ואז כל מה שאמר הנטשן מתקיים תמיד מתקיים תמיד חוזר על עצמם אותם דברים שאמר הנטשן תמיד מגיעים קולעים אל השערה ולא יחטיאו דבריו אך כאשר הן פוגשות בקולו של חי וקל וחומר כאשר הוא נתקל בהם בפניו ידיו ורגליו אזי הן מבינות כי הנהר יכול להיות ישר או עגול דבר אחד בטוח כי הוא הולך לאין סוף.

וכך יש לדבר סוף כמו אך פעמים הם מנסים לטפס על אמירו של העץ ונופלים לנהר יש סוף הוא תמיד מגיע בעוד רגע עוד אמה או שתיים והנה הדרך נגמרה. כי הנה אתה מגיע שמה ומעלה בליבך כי גם אם יגיע הסוף באחרית הימים גם בימים אלו תיפרח והייתה לאדם אחר שונה אך אדם אך הנטשן שומע בקולך כי אין הדבר כך לא הסוף מגיע בלא שום המשך ולא יגיע ויבוא עוד אדם אדם יגיח כמו מן המתים עטוף תחריכים צחורים לא אומר הנטשן אני שומע בקולך את הסוף " מה שהיה הוא שיהיה וכמו כל החברים שלך גם אתה תגיע אל הסוף על כן חייב אתה להתחיל לנדוד כל הזמן לנדוד את האות אתה תטביעה בעצמך ובכל יום בנדודך תגיד לעצמך זהו יומי האחרון.

שירתו של חי משתנה היא מאדם לחבירו ומזמן אחד לרעהו עיתים חולם עיתים שותק אך תמיד הוא מסיים במשפט "היום הוא יומך האחרון ולכן אתה יכול תמיד להמשיך לאין סוף גם אם תטבע שם בנהר".

בכדי להגיעה שמה לכפר אני זקוק לקפיצת הדרך כך נראה קוראים לכך ניסיתי הרבה מאוד דברים בשביל להגיע דיברתי עם אנשים שהיו לי מעניין כי כל אחד תיאר לי דרך שונה דרך אחרת לחלוטין אבל ידעתי שכולם היו שם הם לא רדפו אחרי ילילי יותר אני כשראיתי אותה קפצתי ביראת כבוד ניסתי לתת מבט והקרבתי את חופש האבק שמתחתי שהפך מייד לשיכחה הם אפילו לא נתנו מבט הדבר היחידי שאינם זוכרים הוא מדוע הקריבו כל כך הרבה בשבילה

כאשר פגש בו הנטשן ידע כי חטא ידע כי חטאה היא וידעו כי הם רוצים לשוב גם הם לכפר הבוקר הנצחי ואת דרכם הם עושים שמה