נעליים
מתוך מגירת הזיכרונות-סיפורי ילדות אישיים
הילדות לפעמים כמכונה מתוכנתת היא, רצופה בארועים מגוונים הנלקחים מן המציאות ומתורגמים אחר כך לזיכרונות. אותם זיכרונות שאנחנו רוצים לקחת איתנו לתמיד, כאלה שאינם נארזים ומושלכים אל התת מודע אלא מוצקים וממשיים.
זה תמיד היה בשיא החורף, הריח של הגשם נישא באוויר ומטהר כל דבר כנגד עיניי . ואני תהיתי תמיד אם זה הטבע המופלא, המאפשר לנו לקפוץ אל תוך השלוליות ולרקד עם מטריות. איך הטבע מצליח לשנות אותנו, מכסה אותנו בשכבות בגדים ובמעילים, ומנעיל אותנו במגפיים או בנעליים גבוהות ומשונות.
ואנחנו, אמא ואני תמיד היינו עושים את אותה דרך מביתנו בשכונת זיכרון יוסף, דרך בית החולים שערי צדק הישן, חוצים דרך מקור ברוך, חולפים דרך בניין הטלוויזיה ברוממה, עד שהיינו מגיעים לחנות הנעליים הגדולה שהייתה נקראת "נעלי ירושלים", ולנעליים "המיוחדות", היו קוראים "בוטים". כן אלו הנעליים שאימי נהגה לקנות לי מהרגע שפצחתי בהליכה ועד גיל עשר. אימי סיפרה שאיחרתי ללכת ולמעשה רגליי היו חלשות מאד ונזקקתי לזריקות חיזוק, ולפי המלצת הרופאים אימי קנתה לי מידיי שנה את אותן נעליים כבדות ומשונות.
והגשם ממשיך לרדת ומציף את המדרכות, ומידיי פעם מכונית נוסעת בפראות ומעיפה מים רבים על הבגדים. אני מנסה לעקוב אחרי טיפות הגשם המתרסקות על הקרקע ולרגע היה זה נדמה לי שאולי זה נעשה בכעס. בהתרסקות ומחייך על המחשבה שלפעמים קורים דברים גם בלי שנרצה בהם, התערבות של גורם אחר, שאולי בכלל לא קשור ואולי בפשטות שלו הוא כן. כיצירתיות, מקוריות וכל מיני...כאלו. וכן, תמיד קוננה בי אותה הרגשה שאיני רוצה באותן נעליים, ומאידך הייתי משוכנע שאיני זקוק להן בכלל, אך הן כאילו רודפות אותי ומנהלות את חיי.
כמו אמא וכמוני גם האנשים האחרים ברחוב מחפשים הגנה זמנית, אולי בתוך תחנת האוטובוס, אולי איזה מבנה רעוע שאין שם איש. שלא לדבר על כך שכל האוטובוסים והמוניות נעלמו כליל מן הרחובות, ומה שהותיר אותנו בברירה אחת, לחזור את כל הדרך בחזרה הביתה ובגשם הכבד.
כשם שהגשם הגיע, כך גם פסק. בפתאומיות. זה גרם לי לחשוב לרגע על ה"הנעליים היפות והחדשות", שזה עתה אימי קנתה לי מחנות "הגרוטאות", "בוטים חחח", ובכלל הנעליים המגושמות והמכוערות היו מגיעות בשני צבעים בלבד, שחור או חום. ההליכה בהן הייתה מאד קשה ובמיוחד כשהן היו חדשות, ולא נדבר על זה שהן היו פוצעות את רגליי. לפעמים הייתי אוחז את הנעליים ומתפלל בליבי שהן לא נוצרו בכלל, ומדמיין את הנעליים של החברים, הנעליים האופנתיות והיפות. שהייתי מתקנא בהן, במידה והיה לי. או במידה והייתי חי בעולם שונה.
וזה לא ניגמר בחורף, וכשהוא חלף נעלי הבוטים היו נארזות ומוחבאות בארון, ואנחנו אמא ואני היינו עושים את אותה דרך ממש, והפעם כדי לקנות סנדלים, "סנדלים תנכיות".
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
