שוב בוער בי הצורך לכתוב,

אחרי הרבה שנים שהתייבש לו הדיו.

איך הימים והלילות משתנים,

והניסיונות שלנו אותנו משנים.

יש יום שהוא כזה ויום שהוא אחר,

רוב הימים כה יפים, ממש קשה לתאר.

הימים הקשים אותי מחלישים,

האושר נראה כמו נקודה קטנטנה שבקיר.

בימים היפים השמים צבועים,

בצהוב נוצץ, באור מנצנץ.

החצי השני, הבית, הילדים,

מסביבי יש כל כך הרבה חברים.

לפעמים אני מתעוררת והכל כה קודר,

לא אכפת לי לאן לברוח, רק לא להישאר.

אני פותחת חלון ובחוץ אפלולי,

לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

יש יום שהוא כזה ויום שהוא אחר,

רוב הימים כה יפים, ממש קשה לתאר.

הימים הקשים אותי מחלישים,

האושר נראה כמו נקודה קטנטנה שבקיר.

אני כל כך מאושרת וזה נותן בי רוב כוח,

אני רוקדת, קופצת, סוחפת, נסחפת.

העולם הוא שלי ואני גם שלו,

היקום רוצה בטוב-שהרי זה מטרתו.

לאט אני לומדת להפוך שלילי לחיובי,

לדעת שכל ניסיון העבר הוא לעתיד טוב יותר בשבילי.

לחיות את חיי, כל יום, מזריחת השמש ועד שקיעת החמה.

לא לסחוב את העבר הכבד על כתפיי,

או לחשוש מהעתיד הנצחי, האינסופי של חיי.

יש יום שהוא כזה ויום שהוא אחר,

רוב הימים כה יפים, ממש קשה לתאר.

הימים הקשים אותי מחלישים,

האושר נראה כמו נקודה קטנטנה שבקיר.