היה היתה דגיגונית,
קטנה ושברירית.
שתמיד בלטה היא אל העין,
גם בשהותה ביבשה,
וגם בעמקי מצולות המים.
סנפיריה היו צבועים,
בכל צבעי הקשת.
אך בכל זאת לא היה ניתן לתפסה,
במלכודות הרשת.
היא חששה פן תלכד,
ואותה לאקווריום יכניסו.
וכשאותה ירצו לשחרר,
כבר לא תרצה שאותה ממנה יוציאו.
ולכן, אף כשהרשת היתה מפתה,
עם מאכל על פתיון של זהב.
היתה היא בורחת ןלא מתפתה,
להשביע לעצמה את הרעב.
היא היתה מחפשת פתיון,
אומנם קצת חלוד ודורש קצת שיפוץ.
אך טעמו הניטרלי ממנה מנע,
לטעום ממתוק ולאחריו מחמוץ.
השביל החלוד שלעצמה היא בחרה,
במקום השביל המוזהב.
מעניק לעצמה את החוזקה,
לא למעוד או ליפול לאיזשהו נחל אכזב.
הלואי והנחל שאליו היא תיפול,
לאיטו יטהר את החלודה.
ואז תוכל היא בו טוב לנעוץ,
ועם ההשתקפות להרגיש בטוחה.
תגובות