מבין לי ובכל הבלגן

אולי רק לי בערטילאיות

זה כל כך יפה

אז מה זה משנה

אני מגזים

תמיד נגרר אחרי

מבוך סבוך לאין שיעור

הופך מסובב ומתלתל

מבחיל ואי אפשר

שלא להריח ריח אמת מהילדות

ולהסתכל שם

אור ותעתועים נושקים

ועוברים לאורך ולרוחב ופנימה

נוצר עומק ותחושות

שכל מיני פנים יוצאים

להסתכל ולדבר לשמוע ולנשום

אז גם חפצים זזים

במהומה עד שמתנגשים

כך שלא ברור שידוע

ואלו שעוד בין החיים

מרוב הליכה שוברים עצמות

בכאב בייסורים ותירוצים

מתנחמים בכאילו

כמו שהאלוהים מראה אהבה

מבולבל שבויי נואש נזעק

לקום ולהתפייס עם כל העולם