אל הזמן הפכני שחת, הותיר גופי ערום.
ברחי לך בת תפרחת, ליבי עץ שיממון.
אינני עוד ומי אני בכלל, קולי נושא דממה.
פירחי לך חמדתי, דם עצבות הפך דמי.
וקולך נשמע בשקוע יום, מקיץ הוא שנת הדיכאון, בבהלה גועש באון, עלה אדם, עלה מתוך תהום.
כרות היה ראשי, אז אבד כל זיכרון.
אינני עוד אדם, אולי כבר דמון.
ושארי עוד בחיקך נשטף, מכאבך הזולג,
אינו נישכח ולעולם לנצח איתך.
וקולך נשמע בשקוע יום, מקיץ הוא שנת הדיכאון, בבהלה גועש באון, עלה אדם, עלה מתוך תהום.
