והיא הייתה עצובה ופניה סותרות, קדרות ביופיה נסתרות.
ואנוס חיוך בשפתיה, הניא אנשים בה לחשוק, טועים שמוה שמחה מרחוק.
והיא הייתה עצובה ועיניה רכות, כל כאבה הן מסגירות.
אישה עגונה ופנים כה יפות, נחבאת וניבכת אל קירות,
איש לא יבין ולעולם לא ידע,
סוד כאבה של אישה עצובה.
והיא הייתה בודדה, נחבאת מכל נבובים, חומדי יופיה הכוזבים.
וייחלה ליחיד, לאיש חמודות, יפיג מליבה אש נכאות.
והיא הייתה עצובה, כבר עיניה דומעות, בושש לו יחיד כאבה לכבות.
אישה עגונה ופנים לה בוכות, נחבאת ונידכאת אל קירות,
איש לא יבין ולעולם לא ידע,
סוד כאבה של אישה עצובה.
