פני אמי הנוגות לאור הנר
כמהו להבנה
עיניה הביטו בגעגועים
אולי ראתה בו את פני אביה המת.
זה שאת הגיונו ירשה
נטש ללא הגיון
והשאירה להתמודד לבד עם צפונות העולם הזה.
השלהבת המרעידה
הרעידה את ליבה
עת נזכרה - זיכרון ילדות מוקדם
אב חסון, זקוף
ואחר- כפוף, שפוף ואין.
הזמן שוב הכזיב
הוא לא ריפא את פצעי הלב
הפעורים ללא יכולת הגלדה
הכואבים כמו אז
כשהלך ממנה לדרכו ולא חזר.
השביל אשר השאיר
עודנו מחכה לה.
היא תלך בו לקראתו
בבא היום, ביום פקודה.
תגובות