הרחוב היה ריק מאדם, שומם מקול המולת ילדים. כאילו הכל נעצר ברגע זה, ברגע שהכל נגמר. הכבישים היו ריקים ממכוניות ואפילו העצים הרכינו ענפיהם ועליהם טיטאו את הריצפה כמו חשו בעצב האופף אותי, בכאב הגדול שהסבה לי הפרידה. רגלי לא נענו לי וידי נדמו ככבדות לצד גופי, לא יודעות מה לעשות עם עצמן. כל פעולה נעשתה מתוך לאות קשה, כל צעד היה קשה שבעתיים מן הרגיל.לא רציתי לסוב אחורה , לראות את מה שלא אוכל לעמוד בו שנית.
פסעתי על האדמה הלחה וצעדי הידהדו כמו קול חזק שבוקע מרשמקול שאין לו מענה, כאילו אני מהלכת לי לבדי בעולם.
ניסיתי להתמהמה ככל יכולתי, לדחות את השיבה לבייתי עד קץ. רציתי שבאותו רגע האדמה תפער את פיה ותבלע אותי כמות שאני. לא רציתי לראות נפש חיה, לא רציתי לחלוק את כאבי עם אחרים. רציתי לדמוע לבדי, לצעוק שוב ושוב למה ולא לקבל תשובה, לכעוס ולשפוך את חמתי על זה שגרם לי עוול. אבל לא יכולתי להישאר כך לעד, לא יכולתי לתת לעצב להשתחל לחיי ולהשתלט על האני שלי שכבר מזמן הפך להיות האני של כולם.
אז עטיתי על עצמי מסכה, הדבקתי לפני חיוך מלאכותי והמשכתי לי בחיי כרגיל ולאף אחד לא היה צל של ספק מה התרחש בנבכי נפשי, אף אחד לא ידע שהתמימות היפה נעלמה כלא הייתה.
בלילות נתתי לעצמי לשחזר שוב ושוב מה שבימים ניסיתי לדחוק הצידה.
שמעתי את השיר ההוא, השיר שנכתב לפני שנים, אך כרגע הוא קרוב לליבי יותר מתמיד כאילו נכתב בדיוק עלי.
ובין צליל לצליל , ובין כאב לדמעה חשבתי על הקלישאה הישנה שתמיד נאמרת בסיטואציות כאלו "ככל שעובר הזמן הכאב דוהה".
בינתיים אני לא יודעת להגיד אם הקלישאה הזו נכונה, כי לא עבר הרבה זמן. אך מה שאני יכולה לומר, לפחות ביני לבין עצמי שתקופה כזאת אי אפשר לשכוח לעולם.
ושוב השמש עלתה לה למרומים וחיממה את אברי
,וקרן אחת טועה נפלה בדיוק על המקום הדואב
על המקום שכבר ספג כל כך הרבה.
והקרן אור הזאת, שבמקרה טעתה לה
הייתה רמיזה חמה להמשך דרכי.
