פרדה
יש מי שזוכר את אימו בשל תבשיליה. יש מי שזוכר את בגדיה, יש מי שזוכר את עיניה. אני זוכרת את אימי בשל שיריה. בילדותי הייתה אימי שרה תמיד "שירי מולדת" ,"שירי מסורת" וסתם שירים ממצעד הפזמונים של פעם. לתוך שירתה תעלה אימי את הגעגועים ואת המאוויים הכמוסים, את נשמתה.
עוד זוכרת אני את ההתלבטות של אימי ב"בעיות קיומיות". בזמן שנשים אחרות התחבטו במשימות היום יום: כיצד נספיק לבשל, לנקות, לחנך את הילדים, היתה אימי טרודה ב"בעיות קיומיות". האם קיים אלוהים? מהי אהבה? האם קיימת בחירה חופשית?
לגבי קיום האלוהים חיתה בסתירה. לאחר שנשרפו הוריה במשרפות הנאצים, סירבה להאמין באלוהים, קוגניטיבית. כבר לא התייחסה לאלוהים כקדוש אבל האמונה נשארה בליבה כשריד לעולם ההוא. האמונה באלוהים הייתה עבורה בבחינת הרגל שאי אפשר להפסיקו. עבור הוריה המסורת הייתה כל חייהם ובאמצעות שמירת המסורת, שימרה את זכרם.
אימי רצתה לפצח את תעלומת האהבה. היא רצתה מאוד להיות נאהבת. המוטו שלה היה: לאהוב מישהו זה לומר :"אני אוהב אותך למרות מגרעותיך".
החיים במדינת ישראל סימלו עבורה את מימוש החופש עבור היהודי. ההחלטה לחיות בארץ הייתה ה-בחירה של חייה. היא בחרה לחיות בארץ למרות שרוב בני משפחתה חיו בחו"ל. מדינת ישראל הייתה עבורה כמו במילות השיר: אם ואב וערש אוהבים.
למרות שהתחבטה בבעיות פילוסופיות, הייתה כל חייה עסוקה בפרנסת משפחתה. "אם אפשר להרוויח כסף צריך לעשות זאת" הייתה אומרת.
אחת הבעיות שהטרידו אותה כל חייה הייתה שלהוריה לא היה אפילו קבר.
אמא, נוחי לך בשלום בקברך, ודעי שלפחות נקברת תחת הרגבים של הארץ שהייתה כה אהובה עליך. אני אמשיך לשיר את שירייך.
שרונה גולדברג
