בס"ד
אני הולך עכשיו על החוף.
מסביב,הדגים קופצים באושר.נטולי דאגות.
על החוף מתהלכים כמה זוגות,אוחזים יד ביד.כ"כ קל להם,כ"כ פשוט.
רק אני מהלך לבד וחושב.
אף אחד לא שם לב אלי.רק החול הנדרך מרגיש בי וגם זה בעל כורחו.
ציפור קטנה עפה לעברי.
אני מושיט לה יד והיא יושבת עליה.
היא עצובה.
מי יודע אולי גם היא חסרה.
אנחנו ממשיכים יחד בחוף.
הים שקט פתאום.
כאילו מסכים לנו ללכת יחד.אני מסתכל עליה.כ"כ זכה,כ"כ טהורה.לבנה כולה.
היא לא מחזירה לי מבט.
אנחנו ממשיכים ללכת.
שתיקה משתררת פתאום.מאיימת להרוס את הנקרא בדרכה.
היא מסתכלת עלי.אני מרגיש את זה.חש את כוחותיה האוזלים בין ידי.אין לי לב להסתכל עליה בחזרה.
כלב מלא שמחה רץ לידינו.
מאחוריו,ילדה קטנה רצה וצוחקת.ילדה קטנה,עם שיער חום ועיניים תכולות.הצחוק שלה נשמע למרחוק ונראה כי אין אדם עצוב כעת על החוף.פשוט אי אפשר.
אנחנו ממשיכים ללכת.
היא עדיין עצובה. אני מנסה לחוש אותה.ללחוש לה-מי את.אבל היא בשלה. כ"כ קרובה ועם זאת,רחוקה כ"כ.
אני מזהה דמעה בעינה.
ילד קטן בונה ארמון בחול.
אני לא מצליח להסיר את המבט מן הארמון.מפליג בדמיוני אל קרבות הרחק מכאן.
הוא חוזר עם דלי מלא מים.
מבצר חזק הוא רוצה.
בדיוק כמונו.
דייג מטיל חכתו למים.
דייג אמיתי,כמו פעם.
תולה יהבו באביו שבשמים שיזמן לו פרנסה.
אדם פשוט הוא הדייג,ועם זאת כ"כ עמוק.נטול דאגות.
אני מסתכל לו לפנים.
אגלי הזיעה מכסים פנים שכבר ראו הכל,מתערבבים עם החול שבבלורית.
אבל החיוך.
החיוך המאושר-לעולם לא ייעלם.
אנחנו ממשיכים ללכת.
אני מביט בה שוב.הפעם,היא מחזירה לי מבט.
מבט תמים וכ"כ יפה.
אני חושב שאני רואה זיק של תקווה בעיניה.
אבל הוא שוב כבה.
נערה אחת מכינה זר מצדפות.
היא אוספת כל צידפה,בודקת,מנקה ורק אז מוסיפה למחרוזת.
אני עוקב אחריה במבטי.
היא מתיישבת על החוף,ליד נער בגילה.
היא אומרת לו לעצום את העיניים.
כשהוא פוקח אותן,הזר כבר עליו.
איזה חיוך ,איזה צחוק.
אנחנו ממשיכים ללכת.
אני מרגיש שלא נוח לה.
אבל ככה היא,
סובלת בשקט.
אני מתחיל להזיע.
לא,אל תעופי.
בבקשה,אל תלכי.
תני לי להיות איתך.
תני לי.בבקשה.
בבקשה.
אבל זה לא עוזר.
אני ממשיך ללכת,
מרים ראשי לשמים.
תגובות