שלושה ימים בשדרות, ה'תשס"ח:

מיומנו של מתנדב

בעמודים שלפניכם אנסה לתאר לכם את חוויותיי בתור מתנדב בארגונים שונים בשדרות. הגעתי בתור מתנדב לארגון "לב אחד". חלק מהשמות של האנשים ושל העמותות / הארגונים שונו, אך כל האירועים הם מקוריים. אין באמור להלן כל מטרה לפגוע באיש אלא רק להראות את הדברים כפי שאני ראיתים.

הדברים נכתבו פחות משבוע לאחר שהאירועים קרו, ולכן הדברים באמת עדיין היו חקוקים בזיכרוני (לא שאני חושב שהם ייצאו משם מהר במיוחד).

יום שלישי – כ' אדר א' התשס"ח – 26/02/2008

יצאנו אני (אריאל – עבדכם הלא כ"כ נאמן) ונתנאל (חברי הלא כ"כ נאמן) – שנינו תלמידי ישיבת הסדר, בני 18,  באוטובוס של 9:00 של קו 492 (הכשר למהדרין מן המהדרין, שבו יושבים גברים מקדימה ונשים מאחורה) של אגד מירושלים לנתיבות, ביקשנו יפה מהנהג שיעצור לנו בצומת של שדרות (למרות שאין לו תחנה שם), והוא הסכים. הגענו בסביבות השעה 11:00 לצומת – ומשם תפסנו טרמפ. לא ידענו בדיוק לאן להגיע, כי לא הכרנו את הרחוב שאליו התבקשנו להגיע בשדרות. עמדנו להתקשר לחמ"ל של ארגון "לב אחד" שאליו הגענו להתנדב, ובדיוק הופיעו 2 בנות עם חולצות לבנות וכיתוב אדום עם שם הארגון.

הן כיוונו אותנו לדירה שהיינו צריכים להגיע אליה, ולאחר תדרוך כללי קצר (שכלל גם התגוננת מפני קסאמים – בערך בפעם ה-12 ששמעתי אותה) מפי הרכזת שלנו אדווה (תלמידת מכינה קדם צבאית למנהיגות חילונית. אותה מכינה שחררה כמה וכמה תלמידים לצורך התנדבות דרך "לב אחד" בשדרות באותה תקופה), ולאחר שראינו את גילי (המנהל של "לב אחד" בשדרות) מתייחס אל כולם כאילו הם פקודים שלו (הוא אפילו טרח לכנות מישהי מזכירה ופקידה), קיבלנו את המשימה הראשונה שלנו לאותו יום – מיפויים.

מיפויים הם בעצם ביקורי בית. אנו קוראים להם מיפויים, כי הם נועדו מעבר לעזרה הבסיסית שאנו יכולים להציע בבית, למפות את העיר, כדי שאנשי הארגון ידעו איפה בדיוק יש אנשים, ואיזה צרכים בדיוק יש להם. במיפויים, מי שמוסר את המידע הראשוני זו העיריה / עמיגור ואנו מתקשרים מראש על מנת לתאם את הביקור ואז יוצאים לשם בזוגות / בשלישיות ועוזרים במה שיכולים + ממלאים טופס "מיפוי".

התקשרתי למס' הראשון שקיבלתי, וביקשתי לדבר עם השם שהופיע על הפתק, יוסף, קול אישה מבוגרת מעבר לקו ענה: "מי מבקש?" הזדהיתי: "אריאל, מלב אחד" ענתה לי האישה המבוגרת: "יוסף נפטר לפני 20 חודשים". פאדיחה! המשכתי את השיחה בצורה זורמת ואמרתי לה שאנחנו מארגון "לב אחד" ושנגיע אליה הביתה לעזור לה, אם היא רוצה. היא הסכימה.

משהו שחשוב לדעתי להבין לגבי שדרות, זה שלכל רחוב יש שם חדש ושם ישן (אני חושב שלפעמים גם שם שלישי - מאוד ישן), ושלכל בית יש 2-3 מספרים: המספר ברחוב, המספר הישן ברחוב והמספר בשכונה, או משהו כזה (הלוואי והייתי מבין בדיוק את השיטה). בכל מקרה, זה אומר שקשה מאוד למצוא כתובות ברחבי שדרות.

הגענו לרח' שבו על פי הכתובת שניתנה לנו גרה אותה גברת (בעצם, על פי הפתק שם גר יוסף ז"ל), הבעיה הייתה שלאחר שסרקנו טוב את כל הרחוב גילינו שהמספר שרשום על הפתק הזה לא קיים. הלכנו לרחוב ליד, על מנת שמאבטחי כבוד השר לשעבר עמיר פרץ יסבירו לנו אולי איך להגיע, הם גם לא ידעו. התקשרתי אליה והיא הסבירה לי בצורה נעימה שהיא בכלל גרה ברחוב אחר, בצד השני של העיר. הסתכלתי על השעון והבנתי שלא נספיק כי אנחנו צריכים להיות בבית התמחוי מאיר פנים ב13:00 לארוחת צהריים, ושהגיע הזמן לצאת. נאמר לנו שמאיר פנים נמצא מאחורי "סופר דהן", אז הגענו ל"סופר דהן" ושאלנו, הם לא ידעו איפה בית התמחוי. לאחר שחברנו עם מתנדבים אחרים שחיפשו שמה – מצאנו את בית התמחוי המיוחל. שמה אכלתי מרק, סלט, שניצל, אורז ותירס. נתנאל לא רצה לאכול. בהתחשב במחיר, היה טעים מאוד. כשסיימנו לאכול חזרנו לדירה של הארגון למנוחת צהריים קצרה.

לאחר מנוחת הצהריים יצאנו למיפויים נוספים, ובגלל הקור שהיה לבשנו מעילים מעל חולצות הארגון. פגשנו 2 מתנדבים שהחליטו שזה עניינם שאנחנו מכסים את חולצות הארגון. אחרי שלא הסכמנו להוריד את המעילים, והמשכנו ללכת, קיבלנו טלפון מגילי, שישב בחמ"ל, שהיה עצבני על כך שאנחנו מסתובבים בלי חולצות של הארגון. בסוף השיחה סיכמנו שבהנחה שלא יהיה קר מדי, נלבש רק את חולצות הארגון (ללא מעיל).

משם הכל זרם "חלק": פגשנו אדם מבוגר שאין לו איפה להתחבאות מהקסאמים, הוא בקושי רואה בעיניו, אין לו שמיכות ותנורי חימום, אך לא מוכנים לממן לו אפילו שעות נוספות של עוזרת. פגשנו גברת מבוגרת שלא יצאה מהמיטה שלה כל היום מתוך פחד. פגשנו גברת שאמרה שהכל בסדר, אבל לא הכניסה אותנו הביתה בגלל הבלאגן של הניקיון לפסח. בדרך, בין המיפויים, הספקנו לעזור לאדם להוציא את כל הגזם שלו, אחרת היה עובד עד הלילה, ולגלות שבעצם אותו אדם הוא בן דוד של בן דוד של נתנאל. הספקנו לשוחח עם כמה וכמה תושבים שסתם נתקלנו בהם בדרך, חלקם אפילו הציעו לעזור לארגון במה שאפשר, אם זה מקומות לאכול ולישון, מקומות להתקלח, או סתם ערב תרבות עם שירה בציבור. מה שצריך.

חזרנו לדירה. כשהגענו לשם, נתנאל הצליח ליצור קשר עם משפחה אחת מבני הדודים שלו שגרים בשדרות גם כן, ויצא לפגוש את אחת מהן, לאחר כמה זמן שם הוא התקשר אלי והזמין אותי להצטרף אליו, אז הלכתי לשם, מצאתי משפחה מאוד חמה ומאוד נחמדה, שהאכילה אותנו (לארגון לא היה את היכולת להאכיל אותנו חוץ מארוחת צהריים), ונתנה לי לבדוק את הדוא"ל שלי. לאחר מכן חזרנו לכיוון הדירה, ובדרך פגשנו כמה מהמתנדבים שלאחר "הצעדה" (עוד על הצעדות האלו מחר) של אותו יום הלכו לאכול באחת השיפודיות המקומיות. חזרנו ביחד לדירה, והלכנו לישון, שנינו היינו עייפים מאוד מאותו יום.

יום רביעי – כ"א אדר א' התשס"ח – 27/02/2008

בערך בחצות נרדמתי. ישנו כל הבנים בחדר אחד בדירה, בחדר לידינו היה ממוקם החמ"ל של הארגון, ובדירה לידינו ישנו הבנות (ההפרדה בין הדירות הייתה בלילה בלבד, וגם זה לא באמת). לפני שנרדמתי ניסינו לארגן תורנות לחמ"ל ללילה. בסוף, עומרי התנדב להיות בחמ"ל כל הלילה (הוא אמר שהוא רוצה ללמוד תורה), אך התבקש שילך לישון בשלב מסוים על מנת שיהיה ערני לשעות היום, ויעיר מישהו כשהוא הולך לישון. לא ישנתי כ"כ טוב באותו לילה. היה קר מאוד. העובדה שהגוף שלי ממש לא רגיל לישון בלילה בטח לא עזרה. בשעה 4 וחצי, כשהייתי חצי ער, נכנס לחדר עומרי, ואני שהייתי חצי ער ממילא הצעתי להחליף אותו בחמ"ל, ככה מצאתי את עצמי מבלה חצי לילה מול מסך מחשב. האמת, יש דרכים גרועות יותר איך לבלות לילות. ככה לפחות הספקתי לבדוק את הדוא"ל שלי שוב ולהשלים דברים שלא הספקתי בבית של בני-דודים של נתנאל.

בערך בשעה 6 וחצי התחלתי לקוות שמישהו אחר יקום, כדי שאני אוכל ללכת לתפילת שחרית ב7. בסוף, כשאף אחד לא התעורר מעצמו, התחלתי בערך בעשרה ל7 להעיר את החבר'ה שאמרו בלילה לפני שהם מתכוונים לקום לתפילה. נתנאל, שגם אותו הערתי באותה הזדמנות הסכים להחליף אותי בחמ"ל ככה שיכולתי ללכת בנחת לשחרית. לאחר שחרית בביהכ"נ האשכנזי הממוקם בערך 10 דקות הליכה מהדירה שבה ישנו, שגם בה עשיתי לעצמי "פאדיחה" כשגיליתי שכשקמתי שמתי על עצמי קפוצ'ון ללא כיפה ונאלצתי לבקש מאחד המתפללים כיפה, הלכתי לאחת המאפיות בעיר וקניתי מעט ארוחת בוקר עבורי ועבור נתנאל. תמיד כייף לקנות מתושבי שדרות, הם נותנים שירות מכל הלב, והם באמת זקוקים לכסף במצב הנוכחי.

כמה דקות לאחר שחזרתי לדירה כבר היינו, אני ונתנאל, מצוידים במשימות, בדרך למשימה הראשונה שלנו לאותו יום, עוד מיפויי, הפעם יחסית קרוב לדירה. כשהגענו ממש לפתח הבניין שאליו היינו אמורים ללכת קיבלנו שיחת טלפון מהחמ"ל והתבקשנו לשנות יעד, לכיוון מרכז החסד של שדרות, שמה נעזור באריזת אוכל למשפחות נזקקות. כשהגענו הייתה שם גברת מבוגרת שהייתה בלי המפתח שלה, אז נאלצו לחכות לאלישבע, הבת שירות, שתגיע ותפתח לנו את המרכז (באותו זמן גם הספקנו לגלות שאחד הדודים של נתנאל הוא מתנדב קבוע במרכז החסד הזה). היא הגיעה והתחלנו לעבוד. התפקיד שלנו היה אריזת 6-7 גמבות בתוך שקית אחת (כמובן שאני הייתי הכי טוב גם בזה, כרגיל), קשירה והעברה לארגז אחר.

לאחר כחצי שעה שם (שבה גם ניהלנו דיון על התמכרויות, בעקבות גניבת השוקולד ממפעל "השחר העולה" – אני למשל מכור למנטוס!) קיבלנו שיחה מחמ"ל "לב אחד" שביקש שנגיע לסניף יד שרה בעיר, שמה נחבור לאביחי מנהל מוסדות החסד (שאותו נתנאל כבר הכיר) ונעזור לו במשהו, כשהגענו הוא הציע לנו שתייה, ואז הוא קיבל טלפון שצריך אותנו בדחיפות במרכז אריזת אוכל כדי לפרוק משאית של אוכל שבדרך. הלכנו לשם ועזרנו לפרוק. בזמן שהיינו שם הגיעה גברת בשם ברברה, גיורת שעלתה לפני זמן לא רב מארה"ב לבאר שבע, והתחילה להתנדב במרכז חסד, ועכשיו היא מחפשת דירה להשכרה בשדרות, לדבריה: "So the Palestinians understand they need to fuck off". היא ביקשה ממני, שבתור דובר אנגלית אתרגם את מה שהיא רוצה לומר לאביחי, ואני הסכמתי. מסתבר, שהיא מנסה להביא לאותו מרכז חסד מס' תורמים ומס' סנאטורים – ידידי ישראל - מארה"ב שאותם היא מכירה ברמות שונות על מנת שיתרמו למרכז ויחזקו את ידי התושבים. בנוסף, ניהלתי איתה שיחה קצרה על החיים, הבחירות הקרבות בארה"ב, על המצב של שדרות ועוד. גיליתי אישה מאוד נחמדה ומלאת חיים.

משם יצאנו, אני, אביחי, ונתנאל לבית של אביחי שבבנייה שבה הוא היה זקוק לעזרה בסינון עפר. הוא הסביר לנו שתכנן לעבור לבית הזה אך כעת הוא חושש לעבור בגלל כמות הקסאמים שנוחתת על השכונה הזאת ספציפית. עבדנו שם במשך בערך שעה וחצי, שבסופם הצלחתי לפצוע את עצמי ברגל מרשת ברזל, ולחתוך את כל המכנס שלי, בשני אירועים שונים, דבר שחייב אותי להזדרז ולעבור דרך הדירה על מנת להחליף למכנס חלופי. מהבית שלו שבבניה, הסיע אותנו אביחי לבית התמחוי ("המסעדה") מאיר פנים – גם היא בניהולו המוצלח – לארוחת צהריים. אכלנו קציצות, אורז, תירס, מרק וסלט. שוב, יחסית למחיר היה בהחלט טעים.

אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לדירה למנוחת צהריים, אני ונתנאל נכנסנו לדירת בנים וראינו שכל המיטות תפוסות, אז הלכנו לתפוס מקום נוח בדירת בנות. נכנסנו לדירה, והדבר הראשון שראינו בחדר הימני הראשון, זה את גילי, המנהל, שוכב על מזרן אחד מחובק עם איזו בחורה, החלטנו לא להפריע, לקחנו מזרן והלכנו לשבת במסדרון. שיחקנו 'יניב', ואפילו הספקנו ללמד כמה מתנדבים ומתנדבות מבית-אל (שחשבו שאני ונתנאל בכיתה י' – בזכות ההתנהגות שלנו), איך לשחק.

הפסקת הצהריים יועדה להסתיים בשעה 15:00, אבל בשעה 14:30 בערך החלה התקפת קסאמים. למי שלא יודע, אספר: התקפת קסאמים זה בד"כ אומר שיש אזעקת "צבע אדום" במשך מס' שניות, ואז יש כ10-15 שניות להגיע למקום מוגן, ואז פיצוץ. כשהחלה ההתקפה אנחנו כבר היינו בדירת בנות, נכנסו לשם אנשים בבהלה ולקחו אותנו לחדר מדרגות, אמרו ששם בטוח יותר. אני ונתנאל לקחנו את כל העניין יחסית בציניות, זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמענו את האזעקה, ובפעם הקודמת שהיינו ביחד בשדרות (עם חבר נוסף – בנימין), תפסה אותנו אזעקה באמצע סעודת חג השבועות. זה לא הפריע לנו משלבת החג, ובעל – הבית פשוט חיכה לפיצוץ ואז המשיך לדבר, הוא לא התרגש מהעניין בכלל, והדבר בהחלט עשה בי רושם. במהלך אותו החג גם שמענו "צבע אדום" תוך כדי שינה והדבר היחיד שאני אישית עשיתי היה להתהפך מצד אחד לצד השני. נחזור לאותו יום רביעי. כששמענו את הפיצוץ חיכינו עוד כ10 שניות ואז ראינו שגילי התחיל לרוץ באטרף עם 4-5 אנשים לכיוון תחתית המדרגות, החלטנו שנרוץ גם אנחנו, שכן יש לנו הכשרת מע"ר של מד"א, וכבר יצרנו קשר עם תחנת מד"א המקומית שאמרה שיש להם צורך במתנדבים בזמן התקפות.

בערך לאחר 3-4 דקות ריצה הסתובב גילי, שרץ לפנינו ורק עכשיו גילה שאנחנו מאחוריו, וצרח עלינו על כך שהעזנו לצאת מהבניין. החלטנו, באמת לא מתוך כיבוד רצונו, אלא מתוך שיקולי צורך, לעשות אחורה – פנה ולחזור לדירה.

אגב, במהלך אותם התקפות, נהרג הסטודנט רוני יחיא במכללת ספיר, יהי זכרו ברוך.

כל אותו אחר הצהריים נמשכה התקפת הטילים הכבדה, ואנו החלטנו ש: או שנחבור עם צוותי מד"א, או שנלך להתנדבות ב"מרכז חסד" לאריזת מזון. הסכמנו שאנחנו לא יעילים כשאנחנו בדירה, ורק עושים את המסלול ממנה לחדר מדרגות וחזרה בכל פעם שמופעלת אזעקת "צבע אדום". הלכנו למד"א, שם אחראית המתנדבים קיבלה אותנו בצורה לא כ"כ מבורכת תוך הסברים על זה שהניידות משמרת מלאות, האישור של נתנאל עוד לא הגיע בפקס, המנהל איזור במקום, ועוד כל מיני דחיות למיניהן, החלטנו להמשיך לכיוון המרכז חסד.

בדרך, הייתה שוב אזעקת צבע אדום ונאלצנו לתפוס מחסה באיזו מכולת מקומית (שלדעתי בכלל לא הייתה ממוגנת – אבל עדיף מאשר להיות בחוץ), שלחנו SMS לאחראית הישירה שלנו, אדווה, שאנחנו בחיים עדיין, קניתי מנטוס, והמשכנו לכיוון "המרכז חסד". כשהגענו למרכז חסד היו שם הרבה יותר מתנדבים ממה שהיו בבוקר (כולל את חברי "הסיירת של שמוליק צור"). לא מצאנו את אביחי, אז שאלנו את אלישבע אם יש איך לעזור, בדיוק כשהיא אמרה שלא, ניגש אלינו מישהו ואמר שהוא צריך עזרה באריזת גזר (מאוחר יותר גיליתי שהוא פעם יצא עם חברה לשעבר שלי), וזה מה שעשינו. תוך כדי האריזה כנראה פרסמו בתקשורת שנהרג מישהו בשדרות, ולכן התקשרה אלי נעמה, מכרה ממד"א. בפעם הראשונה לא עניתי, למה? לא יודע. כשהיא התקשרה שוב חצי דקה מאוחר יותר הנחתי שזה חשוב והחלטתי לענות, היא נשמעה די נסערת ואמרה שהיא ממש דאגה לי, ושלרגע היא באמת חשבה שמתתי, ח"ו. אמרתי לה שלא מתתי, ושאם אמות, אין לה מה לדאוג, היא מוזמנת להלוויה, אבל רק שתביא קצת כיבוד. היא אמרה שלא יפה לצחוק על דברים כאלו, ניסיתי להסביר לה שזה סוג של הומור-שחור שמפתחים למקום, אני עוד לא בטוח אם היא קיבלה את זה.

 כל פעם שהיה "צבע אדום" נכנסו לממ"ד, חיכינו לפיצוץ, ובהתאם לעוצמה שלו הלכנו לבדוק אם הוא קרוב, ואם יש איך לעזור, וכמובן לא שכחנו לשלוח SMSים לאדווה, שהתחילה לתהות לאן נעלמנו (לא אישרו לנו לצאת, ויצאנו בכל זאת. הם כנראה באמת חשבו שראוי יותר שנעשה הלוך – חזור מהחדר מדרגות לדירה).

בשלב מסוים, קצת אחרי תפילת ערבית וסיום האריזה, התקשרה אלינו אדווה ודרשה שנחזור, החלטנו שלא נתווכח. בגמ"ח היה מישהו עם רכב והוא הסכים להסיע אותנו חזרה לדירה. כשנכנסו פנימה מצאנו את אליה (אילי) צור, מנכ"ל "לב אחד" נותן הנחיות למתנדבים. לידו ישבה גברת מבוגרת יחסית, דבר שבד"כ אינו מתאים לארגון "לב אחד". נכנסו בדממה והקשבנו. הוא נורא התלהב מזה שהייתה לי חולצה ישנה של הארגון. תוך כדי שאילי דיבר איתנו על היום הקשה שהיה וכו' הייתה אזעקת "צבע אדום". יצאנו לחדר מדרגות וחיכינו לפיצוץ שנשמע יחסית במעומעם. תוך כדי שחיכינו הזדהתה אותה גברת בתור פסיכולוגית שגרה באחד הקיבוצים הסמוכים והתחילה לתת לנו הנחיות ליוגה-צחוק לשחרור המתחים. בהחלט היה מצחיק.

בסוף השיחה שלה יצאנו לצעדה. צעדות בעצם נועדו להבליט את הנוכחות של "לב אחד" בעיר, ולשמח את התושבים. בצעדה צועדים יחד כל המתנדבים של הארגון, תוך שירה אדירה ועם דגלי ישראל ביד. ברוב מוחלט של המקרים זה באמת משמח את התושבים. בסיום התארגנות קצרה, מתחת לבניין, שבה נתנו הנחיות לגבי מי הולך איפה פחות או יותר, מי מאסף (רחלי – מי שהייתה מהאחראיות עלינו כשהתנדבנו עם "לב אחד" בנהריה וכעת היא אחראית המתנדבים של הארגון. היה נחמד לראות אותה שוב), מי מוביל (גילי) ומה לעשות במקרה של "צבע אדום". תוך כדי ההסברים הייתה אזעקת אמת וכולנו רצנו פנימה לתוך הבניין. כולם חוץ מנתנאל שהחליט להיכנס לבניין בהליכה מדודה ומתונה, שמאוחר יותר חטף על זה נזיפה. בהסתכלות לאחור, אני חושב שהוא דווקא צדק. אנשים רצו שם כמו מטורפים עם המקלות (של הדגלים) ביד וכמעט רמסו אחד את השני.

יצאנו לצעדה יחסית ללא כוחות, אנשים כנראה כבר היו עייפים ושרו בלי רצון. אילי שראה את מה שהולך, דאג שנעצור כולנו, להתרעננות. תושבים שראו אותנו מיד כיבדו אותנו בשתייה קרה ומרעננת שכ"כ התאימה לאותו זמן. לאחר ההתארגנות, שרנו כמו מטורפים וצעדנו בצורה הרבה יותר יעילה בחזרה לדירות. מס' דקות אחרי שחזרנו נתנאל הצליח ליצור קשר עם בני-דודים אחרים שלו שגרים בשדרות שהזמינו אותנו לישון אצלם, דבר ש"ממש בא בטוב" באותו זמן, בהתחשב בעובדה ששנינו בקושי ישנו בלילה הקודם, ושאני גם את הכמעט-שינה שכן עשיתי – עשיתי רק עד 4:30 בבוקר. דודה שלו הגיע לאסוף אותנו, ואחרי כמה דקות התארגנות קצרות אצלה בבית הלכתי לישון, לפני מקלחת – בניגוד לנתנאל שהתעקש להתקלח לפני שהלך לישון. ישנתי הכי טוב שישנתי כבר די הרבה זמן.

יום חמישי – כ"ב אדר א' התשס"ז – 28/02/2008

התעוררתי עם השעון המעורר בערך בשעה 7:00, אבל קמתי רק בשעה 7:10 בערך. התפללתי ביחידות יחסית מהר, אכלנו ארוחת בוקר זריזה, שיחקנו "יניב" (תגידו, אפשר לפתוח את הבוקר בלי משחק טוב של יניב?), וחיכינו שדודה של נתנאל תבוא להקפיץ אותנו חזרה לדירה.

כשעדיין חיכינו התקשרו אלינו וביקשו שנצא משם ישירות למשימה, אבל ביקשנו שלא לצאת עדיין, בגלל המרחק הרציני והעובדה שהיינו עדיין עם התיקים שלנו, אלא לעבור דרך הדירה, בערך באותו הזמן שמענו פיצוץ גדול מאוד ורעד של הדף. רצנו לחלון כי הבנו שהפגיעה היא כנראה קרובה מאוד, אך ראינו שהעשן עולה משטח פתוח, יחסית קרוב לבית שבו היינו. תוך כדי שהסתכלנו על מקור העשן שמענו שוב פיצוץ, ושוב עלה עשן מאותו מקום. מאוחר יותר התברר לנו שאלה היו תותחים או מסוקים שלנו שתקפו.

כשהגענו לדירה, התארגנו מהר ליציאה, והמשימה שקיבלנו לאותו בוקר הייתה ללכת ל"מרכז היום לקשיש" ולעזור שם במה שנוכל. לאחר שהסתבכנו טיפה בדרך, מצאנו את המקום ונכנסנו פנימה. מצאנו שם עוד 2 מתנדבים של "לב אחד", אחת מהן הייתה עדי, שאיתה עמדנו לבלות חצי מהיום הקרוב.

אחרי בערך חצי שעה בבית האבות, הבנו שאנחנו לא מועילים לאף אחד בזה שאנחנו שם והתקשרנו לאדווה וביקשנו אישור לצאת למיפויים שהתבטלו מאמש. האישור ניתן. בשלב הזה הבינה עדי שגם היא לא כ"כ מועילה בבית האבות והחליטה להצטרף אלינו. היא התקשרה לחמ"ל וקיבלה אישור. גם לה היו מיפויים שנשארו לה מאמש, אז ניסינו להחליט לאיזה מהם נלך. אחרי בערך 10 דקות הליכה לקראת הבית הראשון קיבלנו טלפון מהחמ"ל עם החלפת משימה. לא נמסר לנו בטלפון בדיוק מה המשימה, רק אמרו שהיא דחופה ונתנו לנו מס' טלפון ושם, מרדכי. עדי יצרה קשר עם אותו מרדכי, שאליו היינו אמורים להגיע. הוא אמר שיבוא לאסוף אותנו כי אחרת תהיה לנו בערך חצי שעה של הליכה. הוא פגש אותנו ליד "סופר דהן". הוא הסיע אותנו לביתו ובדרך סיפר לנו את הסיפור הקשה של המשפחה שלו:

יש להם 4 ילדים, לפני זמן לא רב הבית חטף פגיעה ישירה מקסאם. כל המשפחה הייתה מוגדרת בתור נפגעי חרדה. לאחת הילדות, בת 12, התעוותו הפנים לאחר שהיא רעדה בעקבות פגיעת הקסאם, וכעת הפנים שלה עדיין מעוותות, הרופאים אומרים שאם עד גיל 16 זה לא יעבור לה בצורה טבעית יצטרכו לנתח אותה. תוך כדי שמרדכי סיפר את הסיפור, אשתו כל הזמן ניסתה להשתיק אותו, ראו עליה שהיא ממש מפחדת. לבסוף מרדכי נכנע והסכים להמשיך את הסיפור בבית, איפה שאשתו מרגישה יותר בטוחה.

הגענו לבית, ומרדכי המשיך את הסיפור: לאחרונה, אשתו נכנסה להריון, הם החליטו שהדרך לחזק את המשפחה היא דווקא לגדל אותה בנפש אחת. 3 חודשים אחרי תחילה ההריון היא הלכה לבדיקת מי-שפיר שגרתית, ובמהלכה התגלה שלעובר כבר אין דופק ושהיא תצטרך לבצע הפלה. הרופא אמר שזה בגלל החרדה שהיא נתונה בה.

לדבריהם, זה הרגע שבו הם החליטו שהגיע הזמן לעזוב את שדרות. הם ראו בכשלון ההריון סימן, שבשדרות הם לא יכולים לחיות בצורה נורמאלית. לכן הם החליטו לעבור לנתיבות, זמנית. בלילה לפני שבאנו לעזור להם, הם ישנו בנתיבות בתור ניסיון, לפני שעת השינה אמרה הבת לאמה: "עכשיו יהיו לי חלומות טובים".

הזוג היקר הסביר והוסיף שבמשך כבר שנה וחצי ישנים כל המשפחה, בת 6 הנפשות ביחד בממ"ד הקטן והצפוף. מתוך פחד. הם קראו לנו על מנת שנגיע אליהם לבית ונעזור להם באריזה לתוך עגלה של רכב לקראת המעבר. לדברי מרדכי, כנראה שערוץ 2 ישכור את הבית שלהם, הכתבים רוצים לחיות את מה שחיים את התושבים ולכן רוצים להשכיר שם בית בקביעות.

פחות משעה אחרי שהתחלנו לעבוד אצלם בבית נשמעה אזעקת "צבע אדום". אני, שכבר התחלתי להתרגל התחלתי ללכת בשאננות לממ"ד, ואז מרדכי התחיל צורח וממש הבהיל אותי. ראיתי את הפחד בעיניים שלו, וגם אחרי שנכנסו לממ"ד, ראיתי איך הוא אוטם את האוזניים שלו, ממשיך לפחד ולא באמת בוטח בממ"ד. חיכינו מס' שניות, שמענו את הפיצוץ במעומעם והמשכנו לעבוד כרגיל.

עבדנו כמה שעות שבמהלכם גם הצטרפו אלינו עוד מתנדבת שבדיוק הגיעה לשדרות, ולאחריה עוד חמישה חיילי גולני (במיל') מקיבוצים שונים ברחבי הארץ. כשהם הגיעו המתנדבת שהצטרפה אחרונה החליטה לנסוע חזרה לחמ"ל לצורך קבלת משימה חדשה. המתנדבים מהקיבוצים היו מאוד יעילים וממש טקטקו את העבודה במקצועיות. הם אפילו נסעו עם המשפחה לפרוק את הדברים בנתיבות. מי אמר שכבר אין חבר'ה טובים בקיבוצים?

כשסיימנו לארוז שם, כבר היה מאוחר מדי ליסוע לארוחת צהריים, אז החלטנו, אני, נתנאל, ועדי לנסוע למיפויים שעמדנו להתחיל בהם לפני שיצאנו לעזור למשפחת דהן. הגענו לכניסה לשכונה ותפסנו טרמפ עם מי שגילינו מעט מאוחר יותר שהיא בת-דודתו של עמיר פרץ, והיא אמרה שהיא מוכנה להסיע אותנו לאן שרק נרצה. נתנו לה את הכתובת, והתחלנו לנסוע לאותו כיוון. בדרך שמענו אזעקת "צבע אדום" ונכנסנו לאחד הבניינים הסמוכים לתפיסת מחסה. כשחזרנו לרכב, אני ונתנאל דנו בשאלה האם להמשיך כמתוכנן למיפויים, או להצטרף לכוחות מד"א. החלטנו לאחר שהגברת אמרה לנו שהנפילה היא מאוד קרובה (היא אפילו אמרה איפה בדיוק לדעתה – במרכז – וצדקה, בסביבות מרחק של 100 מ') החלטנו שנצטרף לכוחות מד"א. הגענו למקום הנפילה, ואז נשמעה שוב אזעקת "צבע אדום". קפצנו כל אחד בנפרד לתפיסת מחסה. אני מצאתי מחסה בתוך המטבח של מסעדה מקומית. כשהסתכלתי למעלה, ראיתי שהתקרה שמעלי בנויה מעצים, והיא לא מה שתציל אותי מפני פגיעת קסאם. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו שבוע שבה פחדתי. לצערי לא הפעם האחרונה. זה קרה שוב עוד פעם במשך אותו יום.

תוך כדי שתהיתי מה יקרה אם יפגע במקום קסאם, ראיתי שאנשים מסביבי, אנשים מבוגרים ממני במס' שנים, התחילו לצרוח "שמע ישראל...", רק ברגע הזה הבנתי באמת שהקסאם הורג, ושאנשים בשדרות חיים עם הפחד והבלאגן הזה באופן יומיומי. מייד כשנשמע הפיצוץ והבנתי שאני עדיין בחיים הרמתי את ראשי והתחלתי לחפש את נתנאל ואת עדי. את המס' של נתנאל היה לי – התקשרתי אליו ונפגשנו די מהר. את המס' של עדי לא היה לי, אז התקשרתי לאדווה וביקשתי אותו. באותו רגע, תוך כדי שהייתי בטלפון עם אדווה שמענו שוב אזעקת "צבע אדום". ניתקתי את הטלפון ורצתי לתפוס מחסה. נצמדתי לקיר של משהו שעד היום אני לא בטוח מה הוא היה בדיוק. בזמן שהייתי צמוד לקיר, ניגשתי אל פאראמדיקית, שהאזעקה תפסה אותה באמצע נהיגה והיא ירדה מהאמבולנס ותפסה מחסה באותו מקום שבו אני ונתנאל תפסנו מחסה, והזדהיתי עם נתנאל. היא מייד הסכימה שנצטרף אליה.

עלינו לאמבולנס, לשנינו לא היו אפודי זיהוי או כל דבר אחר, אז תפסתי את השכפ"צ ולבשתי אותו. נתנאל לא מצא את השכפ"צ הנוסף. בינתיים הפאראמדיקית שאיתה עלינו לאמבולנס ירדה ממנו, ועלה אליו פאראמדיק אחר, אשר מאוחר יותר אגלה כי שמו הוא "פנתר". נסענו למקום נפילת הקסאם על פי דיווחי המוקד (באותו זמן הגל של מוקד לכיש היה בבלאגן טוטאלי, כולם התפרצו והקצמ"ש לא הצליח לדאוג למשמעת קשר). כשהגענו ראינו אישה כבת 70, עומדת ובוכה וצמודים אליה 2 אנשים שהחזיקו אותה. "פנתר" ירד וביקש וממני ומנתנאל שנכניס את החולה, הבנו שהיא נפגעת חרדה. אמרתי לה: "גברת, בואי בבקשה לאמבולנס", ואז אנשים מסביבה צרחו אלי, "מה שתבוא?! היא נפגעה ברגל". רצתי אליה עם המיטה ביד. ראיתי שכל המכנס שלה מלא בדם. הפכתי את המיטה לכיסא, נתנאל פתח תחבושת אישית והתכוננתי לשים לה אותה, תוך כדי תנועה חזרה לכיוון האמבולנס כשהפצועה כבר על המיטה. במקביל צעקתי ל"פנתר" שהיה עם השוטרים באותו זמן: היא פצועה, זה לא חרדה. הוא בא אלינו, ושלח את נתנאל שיהיה עם נפגעי החרדה שהיו שם. בינתיים, נתנאל בהמלצתי שם את הווסט שהשאירה מאחוריה הפאראמדיקית שנהגה באמבולנס בהתחלה, ככה ששנינו היינו ניתנים לזיהוי. נתנאל ירד, ואני הצמדתי את הת"א למקום הפצע. לאחר דקה - שתיים בשטח שניסיתי לראות אם יש עוד פציעות ולא מצאתי, התחלנו פינוי. התקשרתי לנתנאל ואמרתי לו שאנחנו מתחילים פינוי ושיחכה שם לאמבולנס נוסף שיגיע בשביל נפגעי החרדה. אחרי מס' דקות נסיעה "פנתר" עבר אחורה, סרק את הפצועה והחליט שנפנה לביה"ח ברזילאי באשקלון. שלחתי לנתנאל SMS שאני מפנה לאשקלון. בדרך "פנתר" נתן לי הנחיות לגבי מה לעשות עם החולה (לא היה הרבה לעשות – הצלחתי ב"ה להפסיק את הדימום), ומה לעשות כשנגיע לבית החולים (לא לענות לשאלות עיתונאים).

הגענו לבי"ח, הורדנו את החולה והכנסנו אותה למיון, בזמן שנכנסנו שאלו אותנו עיתונאיים שהתקבצו שם אם הבאנו אותה משדרות, ואם היא נפגעת קסאם. לא ענינו. אחרי שיצאנו מהמיון עם המיטה (אגב, המיון שלהם נראה כמו בדיחה, האחיות אשכרה לבשו את הכובעים הלבנים האלו מקרטון עם מגן דוד אדום קטן מקדימה), ו"פנתר" התחיל לעשות טפסים התחלתי לשוחח עם העיתונאיים. הסתבר שהם מאל – ג'זירה (!), ואני תוהה, איך זה שרק הכתבים של אל – ג'זירה הספיקו להגיע בזמן?? (כמה מראש הודיעו להם על ההתקפה??)

יצאנו מביה"ח כי "פנתר" היה צריך לחזור לתחנה בשדרות עד 15:00. בזמן הנסיעה, כשהיינו באזור היציאה הדרומית מאשקלון שמענו במכשיר המירס של "פנתר" שצפויה נפילה באזור המועצה אזורית חוף אשקלון, והוא גם אמר לי לאיזה כיוון להסתכל – אבל לא ראיתי את הטיל עף. המשכנו בנסיעה ושמענו שיש גם נפילות בתוך אשקלון. באזור צומת יד מרדכי התבקשנו להסתובב ולהגיע לאחת הנפילות באשקלון. תוך כדי הנסיעה שמענו דיווח על כוננות טילים על מרכז אשקלון, שבה היינו. "פנתר" אמר לי לשים קסדה ושכפ"צ ולתפוס מחסה בבניין הקרוב. הוא בעצמו גם קפץ מהאמבולנס, השאיר אותו דלוק ותפס איתי מחסה באחד הבניינים. זאת הפעם השניה והאחרונה שפחדתי באותו יום. תארו לעצמכם את המצב האבסורדי הזה, צוות אמבולנס אזרחי נאלץ לנטוש את האמבולנס בעקבות חשש מפגיעת טילים באמצע עיר מיושבת. לאיזה מצב כבר הגענו?

כמה שניות מאוחר יותר חזרנו לאמבולנס והמשכנו בנסיעה לכיוון הנפילה, כשהיינו יחסית קרובים, קיבלנו דיווח שהגיע אמבולנס לפנינו למקום ומצא שאין נפגעים, אז התבקשנו להגיע לתחנת מד"א בצפון אשקלון. בזמן שהיינו בדרך לשם שמענו שוב ושוב דיווחים בקשר על נפילות באזור אשקלון עם ובלי נפגעים. בשלב מסויים עלה לקשר "דרום 2" – סגן מנהל המחוז וביקש שכולם יגיעו להערכה חוזרת בתחנת אשקלון. כשהגענו נכנסתי לשטוף את הידיים ולשתות, וכמה דקות מאוחר יותר הגיע "דרום 2" ושיחרר אותנו בחזרה לשדרות.

בזמן הנסיעה המשיכו הדיבורים בקשר על הנפילות, "פנתר" הנמיך את הקשר והמירס ודיברנו קצת. הוא סיפר לי שהסיבה שהוא עדיין חי באזור היא בגלל ששם הוא קבר את אשתו ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים. הוא מגדל בעצמו את ילדיהם. דיברנו קצת על המצב של מד"א באזור, דיברנו על מה קשה יותר: פיגוע התאבדות בירושלים או פגיעת קסאמים בשדרות, והוא סיפר לי על אנשים שהוא מכיר בירושלים.

כשחזרנו לתחנת שדרות פגשתי את נתנאל, ואז גם הגיעה אדווה לבקר אותנו, כי היא הייתה בדרכה חזרה צפונה. נפרדנו, היא אמרה לנו להתקשר אל האחראי החדש שלנו יוסי (משהו שלעולם לא הספקנו). אני ונתנאל הלכנו יחד לאכול באחת השפודיות, בעל הבית עשה לנו הנחה נאה, כשסיימנו לאכול הלכנו לדירה, חטפנו כרגיל צעקות על משהו (הלוואי והייתי יודע על מה) מגילי, והלכנו להתארגן ליציאה חזרה הביתה. לשנינו נגמרה הסוללה של הטלפונים הניידים שלנו (בנוסף לעובדה ששלי ממש לא עבד כבר מאז שהגענו, דבר שממש היה לא נוח), ושמנו אותם בטעינה. אני הייתי חייב ללכת לשירותים, וידעתי שהשירותים בדירות אינם סבירים, אז החלטתי שאלך לישיבת ההסדר. ידעתי שאם אומר את זה לגילי אני אחטוף צעקות בסגנון הוראה בטיחותית שלא מסתובבים לבד בעיר, אז אמרתי לו "גילי, אני יודע שאתה רוצה לדעת על כל צעד שאני לוקח פה, אז שתדע שאני הולך לשירותים", הוא ענה "מה?! אתה ילד קטן?!", והלכתי. כשחזרתי, לקחנו את הטלפונים הניידים שלנו (עומרי התחיל לצעוק משהו על נהלי כניסה לחמ"ל), ויצאנו אני ונתנאל לכיוון ירושלים בטרמפים, כי נתנאל מיהר. הוא היה צריך לעבוד באותו לילה בירושלים.

לטרמפ הראשון שלנו עלינו קרוב מאוד לדירה שבה נשארנו בשדרות. העלה אותנו איש עסקים תל – אביבי שהגיע כדי לערוך קניות בשדרות. הוא מילא את כל הרכב שלו במצרכים שהוא קנה בשדרות. לקח לנו כמה דקות רק כדי לפנות מספיק מקום כדי שיהיה מספיק מקום בשבילי ובשביל נתנאל. בדרך הוא סיפר לנו קצת על עצמו: הוא גר בתל אביב ועובד בחברת היי-טק ברעננה. הוא לקח מאיתנו מספרי טלפון של ארגונים שונים בשדרות כי הוא רצה להביא לשם את החברה שלו ליום של התנדבות, ואם לא להתנדבות אז לאכול במסעדה מקומית ולחזק את ידי התושבים. דיברנו עד לצומת סילבר, שמה הוא המשיך ישר לכיוון גן-יבנה לניחום אבלים ומשם לתל אביב, ואנחנו פנינו ימינה לכיוון ירושלים והגענו בסיעתא דשמיא לבתינו בביטחה ובשלום.

עד כאן מה שאני ראיתי במהלך אותם ימים שבהם הייתי בשדרות. אני מקווה שדייקתי, וה' הטוב יצילני מטעויות ח"ו, וברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.