עד לפני כמה זמן עבדתי בנמל יפו. עבדתי על אחת הספינות האלו שמשיטות אנשים הלוך חזור מול חופי תל אביב. לא עבודה מי יודע מה. ספן כזה, אחד שמושך חבלים וקושר אותם על ה"ברווזים". ככה קוראים לבליטות האלה על הדפנות שסביבן מלפפים את החבלים. הייתי מגיע תמיד מוקדם. לפחות עשרים דקות קודם. הייתי מתחיל בעשר וחצי בבוקר כל יום שבת . הייתי מחנה ליד הכניסה, מתפלל שהאוטו יהיה שם כשאני אחזור, והולך לשבת ליד הספינה.על הבטונדה של הרציף, מעל למים הירוקים. מולי היה דוכן של מלבי חם, שאותו מכרה אישה שמנה מאוד שהיה לה אוצר קללות שאף פעם לא שמעתי לפני כן, ושלא היתה פעם שלא זכיתי לשמוע ממנו מאז שהתחלתי לעבוד על הספינה. היה לה שם אבל כולם קראו לה "ג'וֹרָה", והיא נהגה להפליא בקללות בכל מי שעבר ולא קנה, ולפעמים גם במי שקנה. בעיקר היא היתה מקללת את הערבים שמכרו פיתה עיראקית בדוכן לידה. פיתות ריחניות עם לָבַּנֶה או עם שוקולד או עם גבינה. לפעמים הם היו מביאים לנו פיתות עם לבנה ואנחנו היינו מכינים להם קפה, והיא היתה מקללת גם אותנו וגם אותם. מצד שני של השמנה עם הג'ורה היה דוכן שמכר אוכל וכובעים של קאובויים. הרוכל היה עובר מהצד של הכובעים לצד שבו היה סיר עמוק מלא בשמן רותח. הוא טיגן וצעק "קדימה בּוֹרִיק, טעים מאוד" ומכניס עוד מבלילת תפוחי האדמה והבירה לשמן, "שלוש בעשר, טעים מאוד". בדוכנים הרחוקים יותר מכרו בעיקר צעצועים משונים שהקשר היחיד ביניהם היה שהם השמיעו את המנגינה של למבדה. רקדניות הוּלַה, הליקופטר צעצוע, ציפורים בכלוב וכלב מקפץ ומתגלגל. כולם בעשרים שקל. כולם מנגנים למבדה. ובמרכז הקרנבל הייתי יושב על הרציף עשרים דקות, לפעמים חצי שעה, ומאזין לקולות של הנמל בשבת בבוקר.
ליד המקום שבו ישבתי היו שני ספסלים. אחד מהם היה שייך לדייג זקן אחד, שתמיד ישב עליו. לפחות בכל הפעמים שאני ישבתי על הבטונדה, הוא ישב על הספסל. היה לו כובע בַּרֶט של דייגים זקנים וז'קט קורדרוי בצבע חום דוהה. היה לו שפם לבן של עיראקים עתיקים ופנים שזופות ומקומטות, והיתה לו חכה. את החכה היה משעין לפניו, מטעין משקולת על קרס ומשליך למים המזוהמים שבין הספינות. אני אף פעם לא ראיתי אותו מושך דג מהמים, אבל ראיתי אותו מושך אנשים מהקהל שזרם מאחוריו. יכול להיות שזה משהו ב"עתיקוּת" שלו שמשך אנשים לבוא ולהתיישב לידו. כאילו שהיה בו משהו יציב, משהו ששרד את התקופות הקשות, שאולי קיוו שידבק בהם, והם היו מתיישבים ומתחילים לדבר. היינו יוצאים להפלגות וחוזרים והוא ישב שם, לפעמים עם אותו אחד שישב כשיצאנו ולפעמים עם מישהו אחר. לפעמים עם זקנים אחרים ופעם ראיתי אותו כשלצידו ילדה קטנה, בת שמונה בערך, שדיברה ונפנפה בידיה בהתלהבות. בין איש לאיש היה טוען משקולת וחתיכת לחם על הקרס ומשליך למים שבין הספינות, מעשן סיגריה קנט ומשחרר עשן מתחת לשפם הלבן.
היינו חוזרים מההפלגה האחרונה כשהשמש היתה שוקעת. קושרים את החבלים מהרציף על הברווזים ומהדקים את העוגן, מנקים את הספינה. באחת הפעמים, אחרי שלקחתי את הכסף על העבודה וירדתי לרציף הוא עוד ישב שם וקיפל את החכה. ניגשתי והתיישבתי לידו. הוא עצר את הקיפול ונשען אחורה, הדליק עוד קנט ארוך, וחיכה.ישבתי לידו ושתקתי,ועברו כמה דקות. קצת לפני שהקנט נגמרה הוא דיבר, בלי להפנות את המבט.
"יש לי נטייה להקשיב. לא יודע, ככה, לשבת, לשתוק, להביט בעיניים. ואנשים מסתכלים עלי מקשיב ומספרים ומספרים ואני מקשיב". הוא שתק רגע, והתכופף לכבות את הסיגריה."לפעמים סיפורים קשים, שאין לי פתרונות אליהם, אבל הם נהנים כנראה לראות מישהו מנדנד ת'ראש ככה" ונדנד ת'ראש להראות. "והם מספרים, גם השתקנים". הוא נשען קדימה וסידר את המשקולות בקופסת פלסטיק. "ישב לידי פעם אחד, צעיר, שמתעסק עם מחשבים. קורא צרובים הוא קרא לי, כי אין אחד שלא מדבר. גם אלה עם המקרים הקשים נופלים עלי, מספרים. קורא צרובים". הוא אסף את החכה ואת השקית ונעמד, הסתכל עלי והנהן בראשו. הסתכלתי עליו מתרחק בנדנוד קל, עייף, לכיוון יפו העתיקה.
אני אספתי את עצמי ואת התיק וצעדתי על הרציף. הדייגים שסיימו למכור את מה שתפסו אתמול סידרו רשתות לקראת מחר. פניתי לכיוון החניון, מתפלל שהאוטו עוד שם. האוטו עוד היה שם. נכנסתי והנעתי שבוע חדש.
