אני מתעורר משנתי לקול אבנים קטנות
הנזרקות אל חלוני.
מביט במחוגי השעון הזרחני:
השעה 3:30 בבוקר.

 - פסססט פססססט

יש שם מישהו.
יוצא מהמיטה ופותח את החלון.

 - מי זה?
- אני
- אני ???
- אפשר להיכנס?
-נראה לך? ב-3:30 לפנות בוקר?
-עכשיו אני כאן, לא?
-טוב נו, הדלת מסביב.

מכין שתי כוסות תה עם חלב ונכנס לסלון.

היא נכנסת, כולה הדרת מלכות
ומסדרת את עצמה על הכורסא הגדולה.

שותקים.
 
לאחר כמה דקות של שקט אני נשבר.

-מי את? אני שואל

היא מחייכת:

-אני שיר

-סליחה???

-שיר. שיר. ככה קוראים לי

-אהה. ומה את רוצה?

-  שתכתוב אותי.

- שאני אכתוב אותך?

- אני שיר לא?

- תקשיבי חמודה, אני אומר,
 מנסה להתגבר על הכעס שמתחיל לזרום מכיוון האף במעלה הראש,
- אני יכול לצייר אותך, יכול לצלם אותך, יכול לתאר אותך במילים,
   אבל לכתוב? מה זאת אומרת לכתוב אותך?

עכשיו היא נעלבת

- אה כן? וכל האחרות שכתבת? מה איתם?

- מה??

- כל השירים האחרים. למה הם ואני לא?

אני מפשיר ומחייך.

-לא, לא, את לא מבינה. הם שירים באמת.
 
שוב נעלבת

- מה ואני לא? גם אני באמת!

- הם פשוט מגיעים אלי, אני מסביר, אז אני כותב אותם.

- ואני מה? אני גם אני הגעתי אליך לא?

- כן, אני מחייך, ועוד ב-3:30 לפנות בוקר

- נו, אז תכתוב אותי. מה הבעיה?

- תראי, אני מנסה להסביר ומרגיש שאני מסתבך מרגע לרגע,
     שיר זה פנימיות של משהו, זה עומק של רגשות, של מחשבות...

- אה ואני לא?
             לי אין עומק?
                     אין מחשבות? אין רגשות?

עכשיו היא כמעט בוכה

- כן, אני אומר, רק שאני לא מכיר אותך.                 
         איך אני יכול לכתוב אותך ככה?

זהו. עכשיו היא בוכה

- אתה שונא אותי! אני יודעת שאתה שונא אותי!

- תקשיבי, אני אומר,
- נעשה ממך סיפור קצר, בסדר?

השמש יוצאת מבעד לעננים והיא מחייכת

- טוב, אבל תכתוב שזו אני, או קיי?   

כתבתי