בן חור היה תמיד הדמות הנערצת עלי, אינני יודע מדוע, אף אינני מכיר את הסיפור לפרטיו, אך השם "בן חור" , צליל המילים הילך עלי קסם. והייתי מדמיין גנות ופרדסים ומלחמות כבוד ואידיאלים בין הכרמים.
כך בשעות העצלות תחת עץ התות בחצר ביתנו.
את בן חור הייתי מגייס אל תוכי גם בזמנים קשים יותר כשהיו ילדי הכתה מלעיגים עלי, צוחקים לי ובורחים אל קצה חצר בית הספר שם חפרו גומות באדמה והיו יורים אליהן גולות צבעוניות ומחליפים אותן זו בזו, זה עם זה.
כנראה שהגיבור שבי לא עשה בנערים רושם רב שכן זוכר אני שתמיד לעת כזו היה מופיע שרת בית הספר אדון ששון, מניח את כפו הכבדה והחמה על כתפי, מרעים בקולו אחר הילדים החומקים ומנופף באויר במגריפה או במגב או בכל כלי שרת אחר שבידו ואותי היה מוביל אחר כבוד אל חדרונו שריח נפט וטרפנטין עמד בו תדיר וניחוח קלוש של נענע.
לא היה מציע לי כוס תה כהה מתוק, אלא היה מכינה ומניחה על השולחן הקטן ששעוונית משובצת פרושה עליו ועיגולים עיגולים של תה עתיק יומין שטבעו תחתיות הכוסות פרחו בה.
לא היה אדון ששון פורש עלי חסותו, אלא כבן ברית היה לי - מאחר ודמיון יש בינינו - גם הוא כמוני מגודל וכבד היה, חרוץ, וליבו נכון להימס למראה נמלה הנאבקת להחלץ משלוליות התה הדביקות.
כך יושב הייתי על שרפרף עץ מצופה בלכה מתקלפת בחדרו של אדון ששון, גומע מכוסות הזכוכית הדקות ושתיקה עמדה בינינו.
לא שתיקה של מבוכה, אלא שתיקה של פשטות.
את הדממה היו משבצים קולות הניסור, השיוף ושאר מלאכות תיקון וניקוי לבדק הבית שטרח בן אדון ששון כאשר היו עיתותיו בידו ולא היה מתרוצץ במסדרונות בית הספר ובחצר.
לפתע היה קם, מציץ בשעון הקיר ואומר בנימה חגיגית: "ועכשיו, דבר חשוב לנו ילד!"
ויודע הייתי ששיאו של גן העדן קרב, בדמותו של טרנזיסטור שחור מבהיק שכפתורי כסף לו ואשר סובבו אותם היו בוקעים קולות ודיבורים ומנגינות. צורמות, חורקות, ורעשים רבים ברקע.
אך אני הייתי מרגיש כשותף לסוד קסום ורב עוצמה שמחזיק בתוכו מכשיר פלאים זה שאף ילד בכיתתנו ובשכונה כולה בשושי זכה לשומעו וודאי ובוודאי שלא לראותו בקרבה כזו שיכולתי אני לשלוח בלהיטות מהססת יד וללטף את פניו, את צידיו ולחוש את רטט הקולות בקצה אצבעותי.
תגובות