שוכב במיטה
לא מסוגל לנוע
מרגיש תנועה בחדר
אבל לא מצליח לשים לב
לפרטים הקטנים שלה
מנסה להרים את הראש
אבל המכה חזקה
מנסה להתרומם מעט, ונופל חזרה אל המזרון
מכיר כל סנטימטר שחור אשר בתקרה
ואולי השחור,
הוא מעיניי הכבויות
מנסה לפתוח אותן, אך פניי נפוחות
נלחמות בהן בעורמה
וכך אני נשאר עם עיניים עצומות
ותקרה שאין לי מושג מה צבעה
מנסה להזיז את הידיים
אולי זה מתחיל בצעד קטן של האצבע
המקום היחידי שהאצבע יכולה ללכת אליו
היא אל האצבע השנייה
במחשבותיי, אני רחוק מכאן
מנסה להתרחק אבל גם המחשבות כואבות
מסוממות מורידים מתפוצצים
לא יודע ממי לבקש סליחה
לא יודע מה לבקש
האם רק לעבור את הלילה
האם לצאת מכאן לחופשי
כל כך הרבה בקשות
כל מה שאני יכול לומר בקול רם
זה "אימא" ואני הייתי בן 25
מספיק בוגר להיות עצמי
יותר מדי צעיר, כדי שזה יצליח לי, לבדי
שומע קולות, אנשים בלי פנים ועם גוף לבן
מדברים, אומרים שזה הצליח, אומרים שזה לוקח זמן
מבררים כמה נכנס אל תוך הגוף ומה יצא
והגוף מלא וריק, בו זמנית, בלי שליטה
ואני לוחש, תראו לי איך זה נראה
מהמקום בו אתם עומדים
כמובן, שאני לא מצליח לומר את כל המילים
ועדיין שוכב על המיטה
ברגעים שהגוף מת, אין משמעות לנפש
הנשמה לא יכולה להציל אותי,
אם אני לא מסוגל לזוז מילימטר
יודע שאם אנסה, אפול
אף אחד לא יעניק לי את הסיפוק הזה
אין עכשיו זיכרונות, אין חלומות גדולים
לא על ההר שאטפס, ולא על השיר שאכתוב
עיניי נפקחות לאט, רואה חדר גדול
כמה אנשים שנמצאים באותה תנוחה כמוני
גם הם חשבו שהתקרה שחורה, עד שפקחו את העיניים
וגילו פלורוסנטים מסנוורים והעדיפו, לעצום את העיניים שוב
מתעורר, בבהלה בחדרי
זה נגמר, זה לא יחזור
ובכל זאת כל יום,
מזיז את האצבע, מותח את הרגליים
לתת לעצמי להנאות מן הספק, שזה לא היה מעולם
שעכשיו, יש גוף, ויש נשמה, שאני לא חסר אונים מול גופי
והגוף, נהנה איתי, וצוחק
יום אחד זה יכול עוד לחזור, ושוב תתעורר בלי לפקוח עיניים
בחדר גדול, מואר ואתה תחשוב שהתקרה שחורה
על לילה בבית חולים, שהגוף הופך ריק, חסר אונים
אז לא משנה מה הנשמה רוצה, רק רוצים להזיז מעט את האצבע.
