לא יודעת מה קורה,
מנסה להבין את ההווה.
אך משום מה
למרות היותי
מאושרת חייכנית ושמחה,
אין אני מצליחה.
מסתכלת על הדילמה, ובמקום להתמודד איתה,
פורצת בהתקפת צחוק שכזה.

צחוק מדהים שכזה,
צחוק הבכי,
צחוק הדחי.
ובפנים הכל בוער,
אין אני מצליחה להשתחרר.

מנסה, משתדלת...
ולרוב לא מסוגלת.

יודעת שכל דבר בו אתבטא,
ישאר חלק מזמן ההווה.
ואולי רוצה להכחיש את הרעידה,
לראות את הצד החיובי שבחשיכה.

מנסה להביט אל רגעי הבטחון והאחווה,
להביע את רגשות האהבה והשמחה,
כאשר לנגדם עומדים הבילבול והאכזבה,
האכזבה הפנימית,
האכזבה האמיתית.

כאילו שהכל היה שקר אחד גדול,
אין אני כבר מי שרציתי להיות,
השארתי את דרישותיי הצידה.

ניסיתי למצוא את דרכי בחזרה,
ללכת צעד צעד
לאחר פרורי הלחם,
אך במקום למצוא את הדרך הנכונה,
מצאתי ציפורים מצייצות שהובילוני לבית המכשפה,
בית החיצוניות.

מקווה להצליח למצוא את דרכי,
לחזור ילדה הקטנה שבי.