החיים כמו המים, להם זורמים,

והרי, לפעמים מרגישים תקועים,

כאילו שהסלע היה גדול ואטום שכזה...

שגרם לו להאטה בזרימה!

בהתחלה נראה כאילו הזרימה לא תחזור לעצמה,

ושבכלל אין זרימה כלל.

ואז לפתע פתאום

קולטים

את חדירת המים

אל תוך הסלע השחוק.

הכל ממשיך שוב לזרום

עם או בלי אותה אבן גדולה,

שתקעה את ההרגשה

עם או בלי התחושה המשונה,

אותה האחת שנתנה למילים להיבלע,

אותה אחת שנתנה את הפיקוד לשתיקה.

השתיקה נעלמת לה עם הזמן,

ובמקומה צחוקים וחיוכים,

על אותם הנושאים

שהיו בעבר

חסרי יכולת

זרימה,

שליטה,

או חשיבה.

מתחלפת לה בהדרגה,

מקבלת היא מימד של זכרון.

הופכת להיות חלק חיובי בהבניית האישיות.