זרוקים בפינה, כמו שני ילדים שנשכחו
אימא ואבא, רצו שנהיה מסודרים
אז נסענו רחוק, הם חשבו שהתאבדנו
כתבנו שירים באוטובוסים מקרטעים
פיסות של מילים, חתיכות של משפטים
למדנו את הדרכים, כמו שלומדים את הכאבים
מן החלונות, יכולנו לראות את העיר מבקשת לשבות אותנו
ואנחנו מבקשים לשרוד
אך זה בלתי אפשרי
שכל יום חולף, ומת לתמיד
עובדים קשה ביום, שנוכל בלילות לרקוד
כדי שלא נצטרך לדבר
ואת יפה, כמו נוף מתעתע
יכולתי להשיג אותך
אם לא היית רחוקה מדי
מנסים לעשות את זה הכי טוב שאפשר
שאת רוקדת בפינה
כותב עוד חלומות, על מפיות נייר
ובבקרים, מתפללים לעצמנו
ידענו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו
וכל מה שרצינו
זה לשרוד
זה קשה, כשהימים חולפים ומתים לעד
אני למדתי את המילים
ונתתי להם, נפש ונשמה
את אספת את הזרעים
וציירת על קירות הבית
חיים שלמים, שמתמצתים לקו אחד
את היית יפה, ועשינו את הכי טוב שיכולנו
בכל מקום שעצרנו
ראינו מה הפסדנו
ובכל פעם זה התעצם והתגבר עלינו
כשאת רוקדת במקומות חשוכים
כשאני כותב חלומות, על מפיות נייר
מבקשים לשרוד
איך זה אפשרי
שכל יום חולף, ומת לנצח
משהו בנשמה שלנו, נאבד
אולי היו אלו, השלטים שסימנו לנו, את הדרך החוצה
אלו הסימנים שביקשו להראות לנו
לאן הולכים השדים, שאנו נרדמים
כמו שני ילדים, שהדלת נטרקה מאחוריהם
ואנחנו נסענו הכי רחוק שאפשר
השארנו ילדות טמונה עמוק בארונות
מאפרה מלאה סיגריות, ומפת דרכים
לא חזרנו לשם,
למצוא את עצמנו, ארוזים בקופסאות בקרן הרחוב
ואת יפה, יותר מכל מה שביקשתי
עשינו את זה, הכי טוב שיכולנו
