,כיסו ערפילים על עין הארץ, להסתיר מהומת המוות והדם

,ובצינת הבוקר להבות אחרונות של קרב קולם גווע ונדם

,ורוחות שלכת על גבן נושאות עלי התום ופירות הנערות

,שרות שירי הרעות ואחווה, על שקיעת חכמת זקנה ושחר ימי הבחרות

,ורק עשבי הזמן עודם רוחשים בקול לוחש

,לשאת כבודם וסוד הודם של לוחמים בליל רוגש

לספר גבורת רוח בן אנוש, חושלה נפשו תחת רשפי אש מאכלות המשחיתים

,עת התמזג העשת בבשר האדם ובהנסך נוזל התואר עלי אדמות שלפים

,כי אכלה האש גוויל ספרי חיים ואספו רוחות הסער אותיות נשמת גיבור

,רכב ישראל ופרשיו בשדות נכר דומית נפשם

 ,ובהרי יהודה קראה לדרור

,אחזו להבות הזעם מרכבת גיבורי החיל

,עלזו ערלים בנועצם פגיון ייאוש בבשר תקווה

,בנפול בי אור בידי שדים בליל

 , ובחבל יד המשחית במעשה המרכבה

,חדלו הציפורים מלשאת שירה

,חופיי ימים עטו תוגת גלים

,נשאו יציריי בריאה בבכי נקאים קולם

 ,להספיד נשמת בנים האצילים

,אלו אשר הבטיחו במותם

,כי לא ישקר נצח ישראל

,ובדמם השקו עד הרוותם

,את רגבי אדמת האל

,מעפר נישאו ואל עפר הם שבים בטוהר שלימותם

,ורק בספר דבריי ימים הותירו חותם סיפור גבורתם