כאשר רשימת ההפסדים גדלה
אנחנו שוב נזכרים
בחלומות שלא ידענו להגשים
הקווים מתיישרים
ואנחנו מביטים מן הצד
על מסילות רכבת
שמתפתלות לאלפי כיוונים
לפעמים אנחנו נזכרים
איך רצינו לחיות, כמו בשירים שאהבנו
בית מרוחק, ישוב קטן
שבילים של עפר
וחורפים לא ברורים
את היית מציירת במרפסת
אני הייתי יוצא מוקדם בבוקר
עם הטנדר לעבודה
ובנתיים, ברדיו היינו שומעים רק את המוזיקה
בערב כשהייתי חוזר
היינו יוצאים לשתות, או לרקוד במועדון הקטן
היינו שוכחים
איך פעם חיינו בבית שלא היו בו חדרים
איך פעם ברחנו מבית, שהיו בו רק קירות
שאנחנו מקשיבים לשירים האלו היום
אנו עדיין יכולים להאמין
שרשימת ההפסדים, יש לה מטרה
שם החיים מוגנים, מכול השאיפות הבלתי נתפסות
מכל הסיוטים שחוזרים אלינו בלילות
ובאמצע השירים שאנחנו, יכולים להאמין להם
אנחנו פותחים את החלון
ורואים את השדרה המרכזית של העיר
פרושה בפנינו, כמו קצה שמחפש נקודת איזון
אנשים עולים ויורדים מאותן תחנות
ורק אנחנו נשארים, שרועים על המיטה
מחכים שיום אחד נגשים את השירים
את אומרת, תפסיק להיות סרקסטי
ואני מנסה להבין
איך זה היה כתוב בשירים שפעם רצינו להגשים
שהערב עולה, ושנינו נזרקים מעייפות ותחושת החמצה
שום ציור לא מונח במרפסת
ולי אין סיפור טוב לספר לך על היום שלי
לפעמים הולכים לשתות,
מחפשים מוזיקה שלא תשאיר אותנו עם המתים
ובשדרה המרכזית, נדמה שהאקשן תמיד מחפש דרך יציאה
ואת נזכרת בשיר שאהבנו
אני לא זוכר את המילים
אבל בטוח, ששם היינו מאושרים יותר
שהמילים היו כתובות על הדף
ואנחנו לא היינו צריכים, לחפש נקודות יציאה
ובערב שהיינו חוזרים הביתה
היינו יודעים, שהבית בלי החדרים, ועם אין סוף קירות
נשאר שומם, ולא נצטרך לחזור אליו שוב
