אני כותב את המילים
על נייר מקומט
משאיר לך אותו מתחת לספר, שעל השידה
לוקח את המפתחות, ויוצא
בחוץ, העולם כמו אתמול,
רק עם פחות ביטחון,
מי יודע כמה נחיה, מי יודע אם לא נמות בקרוב
נכנס לרכב ומתחיל לנסוע
על אותם כבישים שחורים
פעם היינו נוסעים עליהם כדי לברוח
היום אנחנו חוזרים כמו כלבים
מביט על הגדרות, על הפסלים מוקפים באנשים
ואת עוד ישנה, לא תתעוררי בבהלה
לא תשאלי את עצמך, האם אני אחזור
מול הים, איפה שהיינו מאבדים את עצמנו לאט
יושבים היום ילדים, ושוכחים את הזמן
כמה זמן נשאר להם, כמה בכלל היה
איזו הבטחה, לקחנו מן האתמול
היום כבר, לא שייכת לאף אחד
ואני נזכר
במילים שכתבתי לך
מונחות, מתחת לספר ההוא
כל אחד צריך פעם, לכתוב פרידות ואז להתחרט
ללכת אל הים, להביט בתמונות מדמיונו
ואז לדעת, שאין הרבה יותר מזה
שהשמש עולה , והמסעדנים מוציאים את הכיסאות
אפשר לראות את העיר מתעוררת
האם את עדיין ישנה, שם בין החלונות
לא חושבת אם הלכתי, לא חושבת אם אחזור
ואני תקוע מול הים, לא בטוח שיש זמן לכל החרטות
מה שהיה, לא ישתנה, מה שיהיה, לא חשוב
בכל פעם מחדש, חושבים איך לעזוב
ותמיד מתחרטים ברגע האחרון
מנסה לשרטט את הקווים,
בלי לעצור בשום מקום
ומסביב העולם, כמו אתמול
עם פחות הבטחות, יותר מציאות
כל אחד לוקח מהזיכרון, את מה שיש
ועוד מעט, את תתעוררי
אל כוס קפה חם, וחתיכת עוגה
העיתון של הבוקר, השמיים שיזכירו לך
זרות לא מוכרת
ולא תחשבי, מתי אני אחזור
ולא תשאלי, אם יש לזה סוף
ואני אחזור במהירות אל הרכב
הכביש השחור, לוקח איתי את הסיבוב
אם אספיק, החרטות יישארו במקום
ברדיו, שיר שלא הצלחתי להבין
ועוד מעט יתחיל עוד יום, כמו אתמול
רק עם פחות ביטחון
ואני אדפוק על הדלת, ואת תדעי
שפעם ברחנו, היום אנחנו חוזרים בחזרה
