מול הזמן המתכלה
עמדנו דוממים
שוב ראינו את האוטובוסים יוצאים
ואותנו, בתחנה
מול שלטי פרסומות גדולים
לא ידענו מה לאהוב
לא ידענו מה אנחנו צריכים
והזמן התכלה
בלי להשאיר סימן
מה שהיה, זה זיכרון רחוק
מה שנשאר, זה געגוע אבוד
לא למדנו דבר, את אומרת
ואני מביט לאחור
לא נותר לנו הרבה
ממה שהיה לנו
כבר לא נמצא דבר חדש
מול הזמן המתכלה
שוב חזרנו אל ההתחלה
כמו שני ילדים שאיבדו את דרכם הביתה
והם מבקשים את הספסל
לישון בו, לילה אחד
ראינו את העולם מתהפך
פעם טוב, פעם רע
תספרי לי, איך יהיה בסוף
ובפינה עמד זקן עם סקסופוניסט
וניגן בלי שידענו מה
זה הזמן המתכלה
זו התשובה הסופית
ואנחנו ראינו את עצמנו
מול עיר שוקעת
נוגעים בתחתית
מילים שנכתבו, לא הבנו
כל מה שנאמר
ואת אומרת, בלילות יהיה טוב יותר
לא זוכר, מה סיפרתי לך
העיניים נרטבו, הידיים רעדו
ושוב עמדנו דוממים
שהאוטובוס חלף
אם היינו עולים
כל הסופים היו מאחורינו
תביטי, תביטי מסביב
זה הצחוק, זה הבכי
שומעים את זה ממרחק
זה הזמן המתכלה
בעיר שוקעת
הגעגועים נרדפים
עמדנו בפינה, והקשבנו לרחש הרוחות
שאלת, האם אני עוד אוהב
ואני לא זכרתי, מה הייתי צריך להגיד
זה הזיכרון האחרון
הזמן התכלה
והשאיר אותנו ריקים
תבואי אלי שוב
מתוך אותו דבר
נצא אל אותו זמן
זמן שמתכלה
