זוכרת את הימים
שהיינו נשארים ערים עד אמצע הלילה
ואז היינו יוצאים לשוטט בעיר
היינו מביטים בחלונות הראווה החשוכים
אז היינו יכולים לראות איך נראים החיים האמיתיים
את זוכרת את הימים
שהיינו מגיעים עד לכביש הראשי
איפה שכל הדרכים מתפצלות
והיינו מסתנוורים מהאורות של המכוניות
ואז היינו חולמים
שיאספו אותנו, ייקחו אותנו מפה
אוחזים ידיים
משפילים את המבט אל אדמה קשה
מסביב רק שיכונים מעולם שנחרב
אפשר לשמוע את השכנים צורחים
ואת השקט שלנו
אי אפשר להסגיר
אף אחד לא ייקח אותנו חזרה
זוכרת את הימים
איך היינו עולים על הגג
וצופים על שמיים מחוררים
מחכים שכוכבים ייפלו ונאסוף אותם בידיים שלנו
מעבר לקירות
יכולנו לשמוע חיים
איך הם נוצרים ואיך הם קורסים
אהבנו את השקט, תפילות חרישיות
ושמענו את המוזיקה
שהפכה אותנו למי שאנחנו
הנה שוב, במבט אחד
רוצחים את השקט
רוצחים את השלווה
עוצרים את התנועה בלב העיר
ומביטים למעלה
אין שם שמיים
רק חשכה
זוכרת את הימים
שהיינו לבד בעולם
לא הסתובבנו עם רמקולים גדולים
לא צרחנו בלי לדעת למה
את זוכרת את הימים
היינו נשארים ערים
ובבוקר היינו חיים מחדש
