נעה פסעה בשביל המוליך לביתה. מולה הייתה שלולית גדולה. היא נזכרה בילדותה...
איך אהבה לקפץ בשלוליות עם מגפי הגומי הסגולות שלה,בצחקוקים חסרי דאגות,שהמים משפריצים לכל עבר..

נעה הסתכלה לצדדים,ושראתה שאין אף-אחד בטווח ראיה,במקום לדלג אל מעבר השלולית,קיפצה בתוכה, וחייכה במבוכת מה לעצמה, ומייד אחר-כך הרצינה כמו נזכרת שאין כרגע סיבה לחייך..

היא המשיכה לפסוע,המחשבות טרדו את מנוחתה,ולא הניחו לה לרגע.
"אולי אם את לא יודעת,זה אומר שלא?"
"מצד שני-אף פעם לא היה לך מישהו שהסתדרת איתו,והבין אותך כמוהו..",
ושוב הצד הראשון-"אבל לא נראה לי שאני אוהבת אותו מספיק,הוא עוזר לי ממש,וכיף לי איתו.אבל..בכלל אני לא מצליחה לשתף אותו בהכל" ושוב הצד שבעד-"אולי זה סתם פחדים אובייקטיבים שלי,בלי קשר אליו?" ועוד,ועוד סימני שאלה,ומחשבות..

"יוהו, איך אחליט??? אין לי מושג! איזה חוסר אונים!
כבר התייעצתי עם כל מי שרק יכולתי. עם שתי החברות הטובות,עם מישהי די זרה מהלימודים (במחשבה שהיא תהיה אובייקטיבית),עם הרב במדרשה, עם חברה נשואה, עם אמא, עם כולם.
אולי הגיע הזמן להקשיב קצת לעצמי!?
אולי אמצא תשובה בתוכי?
אבל כשאני מנסה לעשות את זה נהיה לי בלאגן ולחץ במח, מה עושים?!
והוא, הוא- מסכן, מחכה בסבלנות, אוהב, מבין, אבל סבלנות היא לא לנצח.
ורגע המבחן הגיע..אני חייבת להגיע להחלטה, כן או לא.
הפעם האולטימטום אמיתי, הוא לא יוותר יותר, לא יחכה לי עוד.. יש לי עד מחר להחליט..."

נעה הגיעה לפתח הבית, נכנסה. הבית היה חשוך.
היא שתתה כוס מים, והלכה לחדר. התיישבה על המיטה ונאנחה..
"למה ה´ לא יכול לתת לי איזה רמז? איזו אות משמיים."
היא עצמה עיניים, ואז צלצל הפלאפון..

נעה פקחה עיניים בבהלה, וידעה שזה הוא..
היא חיכתה שני צלצולים, נשמה עמוק, וענתה:"הלו?"
(כבר אז ידעה שדבר טוב לא יצא מהשיחה הזו)
"כן,מה המצב, נעהלה?"
"בסדר"-ענתה.
"איך היה היום?"
"בסדר"
"מה, מה הולך? לא נשמע כ"כ שבסדר.."
"אוף, כי אני לא יודעת, לא יודעת איך להחליט"
"נעה, את יודעת שצריך לקחת אחריות בחיים. צריך לבחור..
כל הזמן להגיד לא יודעת ובזה לפטור את עצמך זה לא פיתרון.."
"אוף, אבל אני באמת לא יודעת, זה לא שלא חשבתי, זה לא שלא התייעצתי, עשיתי כבר את כל הטבלאות בעולם.. באמת רציתי להגיע לאיזו החלטה..אבל.."
"נעה, תקשיבי לי רגע.."
"כן"
"אני לא יכול, באמת, אני אומר לך (ובקולו נשמעה התרגשות מהולה בעצב), כמה אני עוד יכול לחכות? המצב הזה משגע אותי,החוסר וודאות הזה.
אני כבר לא יודע איך אני יכול לעזור לך. ניסיתי הכל, אבל די, אני גם בן-אדם, את יקרה לי, ככל שעובר הזמן,אני מרגיש,אני יודע שבסוף, אני הכי אפגע פה.. את יודעת שההחלטה בידייך, כן או לא, לטוב או למוטב, רק תחליטי..", התחנן.
"וחוץ מזה, את יודעת, אני נתתי לך זמן, לא הלחצתי. אבל כמה זמן אפשר עוד להמשיך ככה? שנה? שנתיים? יותר..?
אם את לא מחליטה, כלומר אם אין את ה-כן, אני אפרש את זה כלא.
לא ביקשתי שתחליטי אם להתחתן או לא. רק להחליט לרצות. לרצות להתקדם, לרצות להיפתח, לרצות זה העיקר."

השיחה נמשכה עוד מספר דקות, ולבסוף הסתיימה:" לילה טוב, נעהלה"
"לילה טוב"
"נדבר מחר"
"בי"-ענתה נעה בשפה רפה, וניתקה...

נעה התיישבה, פרצה בבכי, וידעה שיש לה עד מחר.
ויותר מזה, היא ידעה שלא תדע.
ידעה שזהו, זה הולך להסתיים..