בס"ד
"בקיצור מה שזה אומר זה שאני אמות מזה, למרות שלא ממש ברור מתי."
כך אמרה לי אמא, לאחר שסיפרה שהסרטן חזר לאכול אותה, הפעם בעצמות.
היה משהו אדיש בדרך שבה נאמרו הדברים. אדיש, אבל מתחשב פי כמה ביחס לפעם הקודמת.
אמא היא אשה חזקה כזו, וצורת הביטוי שלה חזקה אף ממנה. אינני יודעת אם היא מתכוונת לזעזע את העומד מולה, אך גם אם כן ודאי לי שאין זה במודע.
באותה שיחה היא אמרה גם שאין לה כמעט מה לכתוב בצוואה, רק שאין היא רוצה, משתמות, שאביה תמשיך לגדול עם אבא, אלא שאחד מאיתנו יקח אותה אליו.
חשבתי לי, אדישות היא דבר מדבק? סה"כ כולנו נמות, ואף אחד מאיתנו אינו יודע מתי יתרחש הדבר. אז אמא קיבלה אזהרה מראש. דווקא יעיל.
ואז, ממש כמו בפעם הקודמת, התחילו רצות בראש תמונות של מה יהיה כשאמא לא, ואם משה יבוא ללוויה למרות שהם לא מדברים איתו כבר שנה וחצי. ומה אבא יעשה, וכמה כח יהיה לו בכלל בלעדיה. ואולי פתאום נגלה שבעצם יש לו הרבה כח, רק שאמא לא מניחה לנו לראות אותו, כי הוא תמיד בהשוואה אליה.
נראה שאדישות היא דבר מדבק. איזה כח יש לנו, שאנחנו יכולים להסתיר את התחושות כל כך טוב, עד שאיננו רואים אותן בעצמנו.
אמא אמרה גם שאם תגיע למצב קשה, ותתחיל להיות תלויה באנשים- היא תתאבד.
אני לא מאמינה לה. לא יהיה לה אומץ.
וחשבתי לי- אמא לא אמורה להגיד את זה לילדים שלה. ואם היא תתאבד, אולי כשאני אעשה את זה יאמרו שזה תורשתי, ואני בכלל לא אהיה אשמה.
ושבוע אח"כ אביה אמרה שאם תתאבד זה יהיה רק מתוך סקרנות.
בערב שבת כששרים את השיר שאני כל כך אוהבת, ואמא כל כך לא, אני חושבת לי על המשפט "ותשחק ליום אחרון". ואני אומרת לעצמי: גברת, את אמורה לפחד. אין בך כל כך הרבה טוב, שאת יכולה להיות שם, במקום הזה, השוחק.
וגם זה לא עוזר.
עכשיו, שלא כמו בפעם הקודמת, אני לא נמצאת שם לחוות איתה הכל. השארתי את אביה לבד במערכה, ואני רק קופצת מדי פעם, או מביאה אותה לכאן, לראות שהיא בסדר. כאילו שמקפיצות כאלה יכול להתברר משהו בכלל.
אבל גם אמא היום חזקה יותר, מבינה יותר. ואביה זה לא אני. היא הקטנה בבית, זו שדואגים לה יותר מכולם. שעד שהיא לא הולכת לחברה או אלינו, אמא לא יוצאת מהבית. ואם קורה שהיא לבד, אמא ישר מתמלאת בתחושת אשם, ומספרת לנו כמה זה קשה לה. לפעמים אני חושבת לי- זו הדרך שלה להפטר מהם, מתחושות האשם.
וחוץ מזה, לתרופה שאמא לוקחת, שכתוב עליה שהיא נגד סרטן ממש באותה דרך שבה כתוב על אקמול שהוא נגד כאבי ראש, אין תופעות לוואי. ואמא מתפקדת כרגיל, כאילו שום דבר לא אוכל אותה מבפנים. וגם למחלקה היא הולכת רק פעם בחודש, ולא מוכנה בשום פנים שאבוא איתה או מישהו אחר, כי הפעם היא לא מפילה את עצמה על אף אחד.
סך הכל זה יכול לקחת עוד כמה שנים טובות, אמא אמרה.
ואני שאלתי- כמה. למרות שידעתי שאין לה תשובה, ולמרות שזה ממש לא משנה כרגע אם שלוש או עשר. כי מה כבר אפשר עוד לומר. וגם חשבתי לי- ומי אומר שהן יהיו טובות?
והיא אמרה לי- אל תבכי. אמרתי לה שאני לא. וחשבתי- אולי אני אמורה לבכות, אולי היא מצפה ממני שאבכה.
והמחשבה הזאת מילאה את עיני בדמעות.
הרבה זמן חלף מאז, ובגלל שאסור להגיד לאף אחד, כי אבא לא מרשה, כי ככה הרב אמר, וגם אפרת לא יודעת, כי היא אמורה ללדת בעוד שלושה שבועות, ואסור לצער אותה כל כך, היא הרי כזאת היסטרית שלוקחת הכל מאד קשה, וגם בגלל שאמא שמחה רב הזמן באמת, כמעט ולא מרגישים בזה.
וכשמגיע הפקס עם התוצאות של בדיקות הדם, או כשסבתא מתקשרת לומר שהיא ראתה את אמא בבית החולים, ושלא נסתיר ממנה אם משהו קורה, ואנחנו משקרים שזה רק בדיקות שגרתיות בגלל הפעם הקודמת, או סתם כשמישהו מזכיר את המחלה שיש אנשים שלא אומרים את שמה המפורש, רק אז לפעמים עובר לידי קצת ניחוח של סוף.
תגובות