ספוגת מים המגבת שעל ראשי

מעמעמת את קולות הצחוק

שלהם..

אבא ובת

מביט בה בחיבה

מכין איתה תוכנית פעולה

ואני המתבוננת

מרגישה איך טיפות המים

זולגות על עורפי

כתחליף לדמעות שממענות לצאת

כמה כואב

כמה ריק

כמה עצוב

שלעולם לא יהיה לי

לא יהיה הדיאלוג הזה

של חיבה ואהבה

ביני לבינו אבי היקר

שתמיד  מרוכז בדבר אחד

וזה הוא עצמו

שמעולם לא הרגיש צורך

להכיר אותי

את הכאבים, הצרכים, הרצונות...

אותי..

מעולם לא היתה הדינמיקה הזאת

שאני צופה בה עכשיו בין טיפות המים הזולגות

על העורף.