פרק אחד
אדריאן התכווץ, מקפל את ברכיו אליו ומחבק אותן. הוא התנדנד מעט, רועד מן הקור, הרעב והכאב. הוא היה לבד. קרני הלבנה הסתננו דרך הסורגים בחלון הצר, מאירים את פניו באור נוגה. זה היה לילה בהיר, שום ענן לא נראה באופק. אדריאן ניסה להתמקד בפרטים הקטנים, לפעמים זה השכיח ממנו את המציאות. והמציאות כאבה כל כך...
דם נזל בחופשיות מהפצע הפתוח שבלחיו. הוא סתם את הפצע בידו וניסה להתעלם מכך.
הפרטים, הפרטים... הוא חזר להביט בחדר. צר, קטן, מספיק בקושי לבן אדם. דרגש קטן ונוקשה, חלון קטן. דלת. הוא הרגיש משהו נוזל במורד לחיו וידע שזה הדם שלו.
הוא נשם שתי נשימות ארוכות ומרגיעות. כבר יותר מיומיים שהוא כאן, לבד, כלוא. בלי אוכל או מים.
אדריאן ידע מספיק בשביל להבין שהוא לא ישרוד את הלילה.
בהתחלה הוא ניסה לברוח. היה כל כך חשוב שהוא ישתחרר, יחלוק את המידע החשוב כל כך עם העולם.. אדריאן היה היחידי שיודע את המיקום של ה-
הוא התנער במהירות. אתה לא תחשוב על זה שוב, ניסה להכריח את עצמו. לפחות תמות בשקט.
אדריאן ניסה לקום אבל לא הצליח. הוא היה כל כך חלש...
באיטיות מכאיבה הוא הצליח לזוז מעט מהפינה שבה צנח לפני מספר שעות, כשכוחו כבר לא הספיק לו בשביל לעמוד. הוא גנח בכאב וניסה לשנות תנוחה.
אדריאן וויתר על הניסיון וחזר להביט מעבר לחלון שהיה בדיוק ממוקם גבוה בקיר שמולו. הכוכבים הזוהרים נראו פתאום כל כך ריקים. הם שינו מקומות בתדירות ונצנצו, כאילו מנסים להתגרות, לועגים לו על מצבו העגום.
הוא עצם את עיניו בתשישות. כל מה שעבר עליו לפני שנכלא עבר לנגד עיניו, מענה אותו וקורע אותו מבפנים. כמה קשה היה להגיע לשם, ומה מרה הייתה האכזבה על כישלונו...
ועכשיו הוא ימות כאן, בוודאי מן הרעב או מן הקור, בחדר הקטן והמסכן הזה. עדיף כבר היה למות שם...
הדלת הצרה נפתחה בחריקה רמה והבהילה את אדריאן כמעט עד מוות. אדם נכנס לחדר.
צלחת קטנה וכוס מים הונחו על הרצפה באמצע החדר. אדריאן, שסנוור מהאור הפתאומי, לא הצליח לראות את האיש שהניח אותם בבהירות.
"תאכל," הוא אמר בקול עמוק ויצא מן החדר, נועל את הדלת החורקת אחריו.
אדריאן היה חלש מכדי להגיע אל הצלחת. הוא נאבק בעצמו ובחולשתו, גרונו ניחר וקיבתו כמעט משסעת אותו מבפנים, עד שהצליח להגיע אל אמצע החדר כמעט בזחילה. הוא חטף את הכוס מן הרצפה וניסה לשתות כמה שיותר בלגימה אחת, מרגיש את דמו שחוזר לפעום בעורקיו.
את פת הלחם שהייתה על הצלחת אדריאן חיסל בנגיסות גדולות ורעבתניות. כמה זמן אוכל לא הגיע אל פיו!
לאחר שסיים את המים והלחם, אדריאן חייך לעצמו חיוך מר. לפחות זה...
הוא קם ונעמד. כוחותיו עוד לא שבו אליו במלואם והוא עדיין היה חלש מתמיד, אך הוא היה חייב למתוח מעט את רגליו. אדריאן נשען על הקיר, מביט לעבר הכוכבים שמעבר לחלון. הפעם הוא היה המתגרה, הלועג. הוא הפנה את ראשו והביט בדרגש הקטן שהיה אמור לשמש לו כמיטה. אדריאן נחר בבוז. עדיף כבר לישון על הרצפה מאשר על חתיכת העץ הזו.
ובאמת, הוא לא ישן כבר זמן רב...
אדריאן החליק מטה לעבר הרצפה, מתיישב שנית. הוא הצטנף במקומו, כמנסה להגן על עצמו מפני הקור ומפני הרוח התמידית, וחשב על שיר ישן ששמע פעם. השיר דיבר על תקווה. אדריאן לא הצליח להיזכר בכל המילים במדויק, אבל רק המחשבה על השיר עצמו עודדה אותו ונתנה לו את שביב התקווה שהיה זקוק לה. התקווה להשתחרר. ממלמל לעצמו ושר בקול חלש שבקושי נשמע מעל אוושת הרוח החזקה, אדריאן נרדם.
והדם שבפצע הפסיק לנזול.
כאשר אדריאן התעורר השמש החלה לזרוח, קרניה מפשירות את הכפור מעליו וצובעות את השמיים באור ורדרד.
הוא ניסה להיזכר היכן הוא, ומה הוא עושה בחדר כל כך קטן...
ההכרה חזרה אליו והוא טמן את פניו בידיו. הוא עדיין נמצא בצינוק המזורגג.
נשמעו צעקות רמות מבחוץ, צעקות שהלכו והתקרבו לחדר שבו נמצא. לאחר מספר שניות הוא גם יכול היה לשמוע מה האנשים הצועקים אמרו.
"מה זאת אומרת?! פייבן ביקש שתביאו אותו למעלה!"
"אי אפשר.. אני לא חושב שהוא מסוגל, אדוני-"
"הוא אחד מכל האסירים! מי לא היה רוצה לעלות למעלה?"
"אתה לא מבין- אני חושב שהוא חלש מדי!"
"חלש, לא חלש, זה לא איכפת לי! תביא אותו עכשיו!"
הצעקות הלכו והתרחקו. אדריאן נאנח וקינא כל כך באדם שנבחר להגיע למעלה.. למרות שאין לדעת מה רוצים ממנו שם.
אדריאן קפץ כאשר קלט- הם דיברו על פייבן! הוא נמצא כאן! הוא חזר, ה-
דלת החדר נפתחה שוב בחריקה רמה, מבהילה את אדריאן לא פחות מן הפעם הקודמת. אדם גבוה וחסון נכנס אל החדר. אחריו נכנס אדם רזה וגמלוני, בעל שיער לבן ארוך והבעה ערמומית במקצת.
"אדריאן?" שאל האדם בעל השיער הלבן.
הנער הנהן. עליו דיברו שני הקולות הצועקים? אתו פייבן רוצה לראות? אבל- רגע- איך הוא יודע שהוא נמצא כאן?
"בוא איתנו. עכשיו."
אדריאן נשאר במקומו. אם זה באמת פייבן שרוצה לראות אותו...
"אמרתי לך שהוא חלש מדי," לחש האיש החסון. הוא התקדם לעבר אדריאן והרים אותו בכוח מהצווארון של החולצה הלבנה שלבש. אדריאן באמת היה חלש מכדי להתנגד.
"תעזוב אותי," הצליח לסנן. האיש לא התייחס אליו והחל לגרור אותו החוצה. אדריאן נאנק בכאב וניסה להשתחרר אך ללא הצלחה. האיש בעל השיער הלבן הביט בשניהם והלך מאחור. כאשר הם יצאו מן החדר אדריאן ראה מרתפים ענקיים. היו שם כמה דלתות שהובילו לתאים אחרים של אסירים בצינוק.
האדם המשיך לגרור אותו דרך מסדרון ארוך, תאי כלא מכל צד שלו. צעקות נשמעו ממספר תאים. כאשר הגיעו לסוף המסדרון צווארונו של אדריאן שוחרר והוא נפל על הרצפה, נאנח בכאב.
האיש בעל השיער הלבן סינן משהו והאדם השני הנהן. הוא התכופף לעבר אדריאן. "אתה בסדר?"
"עזוב אותי," אדריאן אמר שנית ונעמד על רגליו בקושי רב. "אני יכול ללכת. לבד."
