הוא יושב שפוף, מחבק את ברכיו כאילו מפחד לעוף ברוח המקפיאה. אורות הרחוב הכתומים גורמים להכל להיראות מוזר, לא אמיתי, והחנויות הסגורות והעגומות רק מעכירות את המראה של רחוב מלוכלך ועזוב. קירות מתקלפים, אשפה ברחובות, מנורות מקולקלות: הרחוב הזה לא לטעמו. מחר הוא יצטרך למצוא מקום יותר טוב. מקום עם יותר אנשים. אולי חנויות שפתוחות עשרים וארבע שעות ביממה הן מקור טוב לאנשים. במקום הזה איש לא עובר ברחוב, אפילו לא חתול רחוב מסכן או כלב משוטט. כולם העדיפו להתרחק מכאן. מה הוא עושה פה בכלל? הוא חושב על האנשים שמזלם שפר עליהם יותר משלו. בוודאי בבתיהם, יושבים מול אח חמימה או שוכבים בתוך מיטה עם שמיכה עבה, קוראים איזה ספר ומרשים לעצמם לגנוח ולהתלונן על קשי יומם. ובכן, הוא יודע מה זה יום קשה. הם לא.

רעד של קור עובר בו והוא קם, מחפש פינה פחות פרוצה לרוחות לשבת בה. הוא מרגיש את הדם זורם ברגליו שנית, אחרי כמעט יום שלם של ישיבה בכפור. מדרגות של חנות אחת שנסגרה לפני שעתיים נראים לו כמו הזדמנות, והוא קופץ במהירות לפני שמישהו שיצא מבית כלשהו יוכל לראות אותו. מעל למדרגות הייתה סככה קטנה שוודאי תוכל להגן עליו מפני גשם, או לפחות מן הרוח שתבוא מכיוון מעלה. הוא מתיישב על המדרגות, מצטנף כנגד הקור, הסוודר הדק שעליו לא מספק הגנה. הוא מניח את ראשו על ברכיו. הקור היה כל כך חודר, הרעב כל כך מציק, הבדידות כה מעיקה.

והוא רק בן שלוש עשרה. בן שלוש עשרה.

אדם עובר ברחוב והוא קופץ מיד על רגליו. "פני, רק פני," הוא מתחנן, אבל האיש עובר מהר ולא מתייחס לנער כלל.

הוא מתיישב בחזרה על המדרגות, מחשבות קודרות עוברות בליבו. הוא כבר חייב למוכר של החנות המון כסף. כמעט שלושה פאונד. מאיפה ישיג אותם, ועוד יקנה אוכל ושתייה?

אורות חזקים של מכונית המגיחה במהירות מהרחוב הסמוך מבליחים והוא רץ בכל המהירות להתחבא. איפשהו. לא משנה איפה. קולות של מוזיקת ראפ רועשת, שתי צלליות של בחורים גדולים יוצאות ממכונית. הוא רץ לעבר פינת הרחוב שיוצאת לסמטה חשוכה וקטנה, מקווה בכל מאודו שהם לא ימצאו אותו. בעיקר לא שם. קולות של דיבור, רעש של סיגריה נמעכת על המדרכה. הוא יכול לראות את הצלליות שלהם על קיר של חנות סגורה אחרת. הוא שומע אותם מדברים: משהו על נער מזורגג שחייב להם כסף ועל בחורה אחת. הם שורקים ומחכים בשקט למשהו שיקרה. בסופו של דבר הצלליות נכנסות אל תוך המכונית ומוזיקת הראפ חוזרת. רעש של התנעת מנוע ושל מכונית נוסעת, הפעם מתרחקת. הוא נושם בהקלה. כדאי שימצא מקום אחר לבלות בו את הלילה: מסוכן כאן מדי.

הוא הולך ברחובות הריקים, מחפש מקום בשבילו. הוא רואה חבורת בחורים עומדים ליד בר שפתוח כל הלילה, מסתכלים עליו ומגחכים לעצמם. הוא ממשיך ללכת, מתעלם מהם; הם וודאי שיכורים. רק שיכורים מסתובבים ליד ברים בשעות המאוחרות של הלילה. הוא שומע צעדים מאחוריו, ומישהו מסובב אותו. זה היה אחד מן השיכורים. השיכור ממלמל משהו ומכניס לו אגרוף בפרצוף. כל חבריו מגיעים אחריו, להוטים למראה הקרב.

הוא מנגב את הדם מאפו, מרגיש את הכאב החד. במהירות הוא מחזיר באגרוף חזק היישר אל בטנו של השיכור. השיכור גונח בהפתעה ומתקדם אליו, מרים אותו מן החולצה. הוא נותן לו עוד אגרוף בפרצוף ואז עוד אחד בבטן, חבריו מריעים בשמחה. השיכור מריע ועוזב אותו, מפיל אותו בעוצמה מכאיבה אל הרצפה הקרה. הוא מרגיש דם נוזל מאפו ומפיו. הכאב כל כך חזק עד שהוא לא יכול לקום. הוא רוצה להקיא, רוצה לברוח, רוצה לדמם כאן למוות- מה הוא רוצה בכלל?

הוא מרגיש אדם גוהר מעליו. מילים מעורפלות נשמעות מעליו אבל הוא לא מבין אף אחת מהן. האדם שמעליו מנקה את הדם שנוזל מאפו ומקים אותו. הוא ממלמל משהו כמו תודה והולך מהמקום. הוא מביט באיש: שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, פרצוף נאה במיוחד. הוא מחייך אליו בקושי רב וממשיך לצלוע בחיפושו אחר מקום לשכב בו.

אחרי כמה רחובות הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא מתנדנד כמו שיכור ומקיא את נשמתו על המדרכה. אישה מזועזעת מביטה בו וממשיכה בדרכה. הוא רוכן על הכביש, מרגיש כי הוא לא יכול להמשיך, ומתיישב על שפת המדרכה. לא איכפת לו אם מישהו ימצא אותו כאן. לא איכפת לו אם יהרגו אותו. לא איכפת לו כלום; כל מה שהוא רוצה זה רק לשבת על המדרכה הזאת לנצח. 

צללית מטושטשת של אדם מופיעה ממול. האדם נעצר מולו, מביט בו ארוכות.

"אדריאן?!"

הוא מתעלף.