בס"ד

שלא כמו שבתות אחרות, הפעם התחילו את ´ידיד נפש´ בטון וחצי נמוך מהרגיל. פתאום, השיר נראה כ"כ רך, המנגינה כ"כ נוגעת, ואתה נכנס לאוירה. גם המתלהבים שעושים קול שני לכל דבר (כולל לגרירת כסאות),לא הצליחו להרוס את הקדושה ששרתה אז. עצמתי עינים והקשבתי. הקשבתי לרוגע, לאמונה, לנשמה היתרה שיורדת עכשיו לעולם וממלאת את האנשים. חשמל עמד באויר. פתחתי את ה"פתחון" (העלון הישיבתי השבועי), ובפינת המזל"ט, האחרון שהיה כתוב היה - ´מזל טוב לאברמי לרגל אירוסיו´. בהייה. שתיקה. גוש מחניק בגרון שמלווה בלחלוח בזוית העין. החזן התחיל את ´כגונא´ והקשבתי למילים: "כגונא דאינון מתיחדין לעילא באחד, אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד, למהוי עמהון חד לקבל חד".
החיבור בין כנסת ישראל לקב"ה מעולם לא נראה חזק כמו עכשיו.

לאברמי ונועה - בשמחה עצומה עד לב השמים.