אני כותב במערבולת רגשות, אחרי שהייתה כל חיי, לימדה אותי את הדברים הבסיסיים – היא איננה.
תבטיחי לי שתהיי חזקה, היא הנהנה לאות הסכמה. אני מפחד שהיא תהיה חלשה במכוון, רק כי ביקשתי.
אין בו בתסכול דבר הרסני יותר מלהיות נאהב באופן קרוב לטוטאלי ולא להיות מסוגל לאהוב באמת, להרגיש, לומר מילות אהבה כנות ולהסתכל בעיניים עמוק אל העתיד. ישנו רק תסכול אחד הרסני יותר – לאהוב ולא להיות נאהב.
ולא בכדי השניים קשורים לאהבה ולא למוות של מישהו קרוב, בו יש משהו סופי ומוחלט.
יש לנו בת וקוראים לה נויה, היא אמרה ואני נחנקתי ביקשתי שתפסיק, בכיתי. ידעתי שהיום הזה יגיע - אמרה. היא ידעה, ולא רצתה להאמין, הדחיקה עד למקום בו ממנו האמת כבר לא יכלה לצאת או יותר נכון הייתה יוצאת מאורגנת ומעובדת כדי שתוכל לחיות עם עצמה – וכבר לא הייתה האמת.
קיוותה שהכול יסתדר ופחדה ללכת צעד קטן אחד קדימה שמא הכול יתפרק לה. התעלמה. אכלה מירורים עם עצמה. ואני הוניתי אותה כל יום, חיכיתי לרגע שאיאלץ להחליט. מוג לב. סיפרתי לעצמי סיפורים ושכנעתי את עצמי בבדיות שהגיתי בעצמי לעצמי – אלה הם חיי, היא טובה מידי עבורי ואל לי לחפוץ ביותר, ובכלל יש יותר? והרי נוח וכיף ונעים, והרי זה לעולם לא יהיה מושלם ו... חיכיתי ליום שאחליט, לא ידעתי מתי זה יגיע, אך כבר החלטתי, ובסתר ליבי קיוויתי שמישהו שאינו אני אגאל אותה ממני ויראה לה את הדרך החוצה לחיים טובים יותר שאינם מלכודת של זוגיות נוחה ושל אהבה ענקית שאיננה באמת אהבה. לא יכולתי לעשות זאת בעצמי. הייתי חרד.
המשיכה לומר בבכי תוך מבט חודר בעיני - למה לי החיים האלה, עכשיו אחיה לבד, מה עשיתי רע. ואני מריץ מחשבות בסרט נע עליה עם החתולה לבדה בדירה הקטנה כורעת תחת נטל חשבונות, בוכה ומפחדת פחד מוות להתחיל מחדש, להכיר, לפתוח במסע נפשי שעבורה הוא קשה מנשוא ותכליתו נויה, או מי יודע מה? אולי היא יודעת.
הקיאה את נשמתה אל שקית שמיהרה להוציא משם מספר גופיות לבנות שלי. הקיאה ובכתה, חמיצות עם קורטוב מוגזם של מרירות היה בפיה. נשכה אותי נשיכה של תסכול מטורף. ואני מלבד לבכות, לא עשיתי הרבה, לא ידעתי מה לעשות. איני יודע מה יהיה מחר אך עכשיו צריך להיפרד. אהובתי.
היא פתחה את הדלת בפעם האחרונה שואלת אם אני מאמין שלא נראה זה את זו לעולם, ואני ממאן לענות, איני יודע מה לומר. יצאתי איתה סגרתי את הדלת אחריי היא נגעה בי ובזין שלי נגיעה חושנית ארוכה אחרונה, חייכה חיוך של חוסר וודאות או שמא תסכול מטורף או אולי כמיהה שאתחרט. עמדנו מעבר לדלת, הבטנו מבט אחרון. תבטיחי לי שתהיי חזקה, היא הנהנה – אני מצטער על הבקשה הצבועה שלי, אמרתי לעצמי. היא ירדה במדרגות ונשאה אליי את עיניה – ועיניה כבר לא חשבו עליי, אלא על המסע שזה עתה מתחיל.
עשיתי את זה אך מה יהיה עליה? האם החתירה השיגיונית שלי למציאת בת זוג שאינה קיימת, שווה את הצער שהסבתי לה. אמרתי לעצמי שהיא תסתדר, היא חזקה יותר ממני וממה שנדמה לי – אני מקווה ומשכנע את עצמי כדי שאוכל להמשיך לחיות את חיי עם עצמי בשלום, משכנע את עצמי ומקווה. יש בי חלק גדול בנפש שרוצה שתסלח כדי שאוכל לנשום שוב בקלות, וחלק גדול יותר שמעוניין להמשיך לחיות בייסורים צודקים. סליחה.
