אמילי עלתה במורד הגבעה, שיערה החום והחלק מתנדף ברוח. היא תמיד אהבה לעלות לשם כשהיה לה רע. במעלה הגבעה הייתה בקתה קטנה שלמעשה היא גילתה אותה לפני מספר חודשים. היא התחילה לעצב אותה לפי טעמה. המקום היה כל כך יפה, וחמים בחורף, לכל אחד היה נעים להיכנס לשם, וגם תמיד כשבאו אליה חברות היא הלכה איתן לשם. אבל במיוחד היא אהבה לבוא לשם ולכתוב, לכתוב שירים שמבטאים כל מה שקורה לה, סיפורים, היא גם לפעמים ציירה ציורים שקשורים למה שעובר עליה. היא הסתכלה מבעד לחלון וראתה שהתחיל להחשיך וביתה היה במרחק של רבע שעה הליכה משם. פתאום התחיל לרדת גשם. היא אהבה מאוד את הגשם, את הריח הנעים שלו, את הטיפות הזולגות עליה, את ההרגשה הכל כך נעימה של הרוח הקרה. היא הייתה יכולה להישאר שם עוד הרבה זמן אבל בטח אמה דואגת לה. היא אספה את כל הדפים שלה, שמה אותם בתיק שלה, נעלה את דלת הבקתה והחלה לרוץ לביתה.

הרוח החלה להתחזק וכך גם הגשם, היא הכניסה את התיק שלה לתוך המעיל וחיבקה אותו חזק, התיק היה כבר ישן וקרוע, וגם המעיל לא היה ממש מחמם והיו בו מספר חורים. אבל הוריה היו עניים ולא הייתה להם האפשרות לקנות לה דברים חדשים, הם גם גרו בבית מאוד קטן. לאמילי לא היו אחים או אחיות, תמיד הייתה בת יחידה. הוריה ניסו להשקיע הרבה מאוד באמילי, וניסו לתת לה כל מה שהם יכלו, הם רשמו אותה לבית הספר למרות המצב הכלכלי, היא שמחה בהתחלה, אבל אז בבית הספר כולם צחקו עליה, על לבושה ועל זה שהייתה ענייה.

היא רצה יותר מהר כדי להספיק להגיע לביתה לפני שיהיה מבול חזק, אך פתאום היא התנגשה במישהו וכל הדפים עפו מתיקה, היא התכופפה לאסוף אותם וכך גם מי שהתנגש בה. היא לא ראתה את פניו כי הם היו מכוסים בשיערו הבלונדיני, היא רק ידעה שזה בן זה הכל. כי ישר לאחר מכן הוא ביקש סליחה והלך. אמילי נשארה עומדת ותוהה מי היה אותו אחד. כעבור כמה דקות היא הגיעה לביתה.

"אמילי, את בסדר?נרטבת?" ישר רצה אמא לשאול אותה בעוד אמילי הורידה את מעילה.

"כן אמא, אל תדאגי אני בסדר, מי שלא בסדר זה התיק שלי, אני התנגשתי במישהו ברחוב והתיק נפל ונקרע קצת, את רואה?" אמרה אמילי והראתה לאמה את הקרע שנוצר בדיוק במרכז התיק.

"אמילי, מה נעשה? אין לנו מספיק כסף לקנות לך תיק חדש, ואין לך תיק מיותר" אמרה אמא בקול מודאג ועצוב.

"אל תדאגי, אני יבקש מליזי יש לה כמה תיקים, ראיתי כשהייתי אצלה, ואני בטוחה שלא תהיה לה בעיה להביא לי" אמרה אמילי.

"כן, זה אולי בסדר, אבל מה נעשה אחר כך? את לא תוכלי להשתמש בו כל השנה" אמרה אמא.

אמילי ניסתה להרגיע את אמה, והלכה לחדר שלה. הקירות היו אפורים, לא היה להם כסף לקנות צבע, הכיסא והשולחן בחדר היו ישנים ורעועים, והמזרון במיטה היה קרוע וישן, היא התכסתה בשמיכה דקה, שהיה איתה ממש קר בלילות סוערים, כמו זה.

אמילי הניחה את התיק הקרוע על הכיסא, כיבתה את המנורה הקטנה שהייתה תלויה מעל מיטתה והלכה לישון.

פרק ראשון לסיפור שהתחלתי לכתוב.

מה דעתכם?

הצעות לשיפור? משהו?