הרוח מפזרת את שבריי הכבוד העצמי,

לוחשת, מסלקת את האדם שנותר.

דמעות של ייאוש מהולות בדמי,

הן עדות לכאב היחיד שנשאר.

נרמסו ונותצו חלומות של אביב ופריחה,

הקור המיס את כולם.

התקוות שאפו להיות סולם בריחה

מפני מס חיי ששולם.

עב קטנה אכזבה גדולה הביאה,

צרור של חוסר צדק משווע.

זהו סימן כי החורף הגיע

נעלמה שמש הקיץ הטובה.