כל פעם שאני הולכת לקנות בגדים, אני עומדת מול הראי בחנות ומהרהרת
מה הוא היה אומר? האם זה היה מוצא חן בעיניו? או שאולי כדאי חולצה אחרת?
ובחנות הנעליים, אותם ההרהורים..
האם ללכת על כאלה עקבים?
או שלא, עדיף משהו שטוח יותר ליום-יום
כדי שלא יהיה מצב שאני אהיה יותר גבוהה ממנו פתאום.
וכשאני אצל הפדיקוריסטית והיא לק עם לבבות על ציפורניי מורחת
אני חושבת לעצמי שהוא יאהב את זה, למרות שאני קצת נראית מגוחכת...
וכשמגיע מכתב מהצבא עם תשובה חיובית לו חיכיתי ארוכות
הוא עדיין האדם הראשון שלו אני רוצה לספר באושר את החדשות
וכשאני קמה בבוקר, ומגלה שזהו "יום שיער מוצלח"
אני רק רוצה שהוא ילטף אותי, וירגיש כמה שהוא רך...
וכשאני לקראת יציאה מתגנדרת, מתבשמת, מתאפרת
מתפללת שיתקל בי באמצע הרחוב! ככה, עכשיו, כשאני לא מכוערת...
כשאני את החדר החדש (שהוא לא ראה) מנקה, ואת המצעים מחליפה
אני כאילו מחכה לרגע שהוא יגיע, ונוכל להירדם מחובקים במיטה.
נעים מאוד אני מורן,
ואלה המחשבות הפרטיות (או שמא-הפתטיות) שלי.
מחשבות סתמיות שלעולם לא שיערתי שיכאב לי כל כך
אם אחשוב עליהם סתם כך.
