אני רוצה לישון עכשיו, לא מרוב העייפות אלא על מנת לברוח מהרגע השורף והמיותר המנסה לגעת באותו כאב שידעך בעת אישן וימשיך מהיכן שהפסיק, בשעה שאפקח את עיניי מחר בבוקר. כל בוקר, ולא משנה איזה חיוך אשתדל להלביש על פניי, לא משנה מה אלבש ואיך אסתרק, לא משנה עם מי אבלה ומה אעשה, בכל בוקר, משתרע כהרגלו, כאב לוחץ, דוחק, חונק ואדיר, כזה כללי, שאינו שייך לשום מקום מסויים ואינו מגיע בשל סיבה ספציפית, מן כאב כללי ולא מוסבר והוא מחליש את כוחי, והוא גורם לי לשנוא את החיים ואת המוות גם, אני רואה הרבה דרכים מטושטשות, ארוכות ואיטיות, אני מתנתקת מהמציאות ובורחת לעבר אוטופיה פילוסופית של לא כלום, של ריק וחוסר משמעות, ומדמה שאני חיה על פי חוקיה, ללא זמן וללא גבולות משום סוג.
