בבית המדרש בשבות רחל, אנחנו יושבות בשיעור מסילת ישרים עם הרב רונן, אני מרגישה קהת חושים לגמרי, מרגישה שאיני מצליחה עוד להבחין בדקי הדקויות שבעבר ידעתי להבחין בניהן ומילותיו, כמו מתבזבזות להן כשנופלות על אוזניי המוגבלות, עכשיו עוד יותר מתמיד. מרגישה שונה, כולם נראות לי תמימות ונקיות יותר וזה מנתק אותי ומרחיק אותי מהן במידה מסוימת. במדרשה באלון מורה, נחשב שיעור זה, שניתן מפי הרב פרנקל, שיעור קליל. תמיד הרגשתי שאת כל החכמות הללו כבר הספקתי להבין לבדי במהלך חיי הקצרים. מתוך יראה וכבוד לגדולים שכתבו את הספרים, הקפדתי לומר לעצמי שזו הרמה שלי שלא יורדת לעומקם של דברים, הרי הכול מורכב מרבדים ואני ודאי מבינה רובד אחד מתוך אינסוף. ובכל זאת התמוגגתי מדבריו של הרמח"ל שנאמרו כאילו במיוחד בעבורי בהקדמה לספרו.. "החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דבריי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה.." אף כי דבריו אלה יכלו לשמש אותי לחיזוק הסברה המתפשטת בדבר רמת מורכבותם של הדברים, השתדלתי לשים עצמי במקומי ולא להקל ראש בעומקם שהקפדתי להאמין כי הוא רחב לאין שיעור. בכל זאת, לא יכולתי להתכחש לכך שנמשכתי משיכה עזה כל כך אל הנסתר, אל מאמרים סתומים ופיצוחם האיטי והמענג, המגלה טיפי טיפין של רזי עולם, שתמיד חיפשתי מענה בעבורם.. "אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלוקי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות החיצוניות והפנימיות שלהן, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלוקיים דווקא. אז ימצאו את מלואם, את ייחושם השווה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם, הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו. אם יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, ישקע באיזו רפש עבה של גסות הרוח ועביות המחשבה, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח, אך לא ייארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף.. מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים. אבל האלוקים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח....".
"כל סיבוכי הדעות וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפילים המצויים במחשבה על דבר המושג האלוקי, שהוא ים שאין לו סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שבות. תמיד צריך לזכך את המחשבה שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שווא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות...."
"ההדרכה הרגילה של תום ויושר, בשמירת המידות הטובות וכל דת ודין, זהו עניין תהלוכות עולם התיקון. וכל התפרצות מזה, בין מצד קלות דעת והפקרות ובין מצד עלית דעת והתעוררות רוח עליון, הוא
מעניין התוהו; אלא שיש הפרש גדול בפרטים של עולם התוהו עצמו ובנטייתם לשמאל או לימין....."
מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטייה של ההוויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו........."
כמה חזרתי וקראתי אותן שוב ושוב, מדויקות כל כך, גאה ונרגשת להעלותן על שפתיי, לנצור אותן בזיכרוני ולזמזם לעצמי בכל עת שרק אחפוץ.. וכל פעם כמו לראשונה נראתה בעיניי מסתורית, עמוקה, רחבה ונפלאה, כמו חובקת עולם בסודותיה.
אך כעת, כל אלו אינם ברוכים עוד להיכנס בתוך שערי ליבי אשר נעלו היטב בפניהם. איני מרגישה ראויה וגם לא בשלה לאחוז בם בידיי.
נפלתי, ממקום כלשהו למקום אחר. אני מסרבת לעמוד על רגליי ולהתרומם, מסרבת אני ומסרב גם גופי הצועק לשינה עמוקה ומתמשכת וחולשה גדולה מתורצת בחוסר של ברזל והעדר פעילות גופנית.
אני לא רוצה לקום, אני רוצה לשכב שם, כמו גויית בהמה אכולה זרוקה על אדמתו של יער עבות שומם.
הגוף כבד כך כך ואני מרגישה את פעמיו של המוות קרבים ובאים כמו להושיע.. קץ כל בשר, קרב לפניי!! והושיעני מחיים טרופים, שנואים אלה.. לא לעבר חיים אחרים הקרויים "לא חיים", אבקש לא להיות דבר.. אבקש להתבטל כמו לא הייתי ולא אהיה מן העולם ועד עולם.
שוב חדרה אליי ההבנה הנשנית ונעזבת לפרקים, כי "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד". שוב,
גמרתי בליבי להפסיק להעמיד פני "אין" בהיותי קיום מתמשך, אין בכך תועלת, רק רע מרע. השברים רבים כך כך, שבריהם קטנים כל כך ועכשיו הזמן לאסוף אותם, עד ישברו שוב לתקופת הזמן שתהיה אשר תהיה.
"הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתיים הנה ההשקפות הצריכות לו. האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו. והשנייה, על המעשים אשר הוא עושה, לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע. וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה: בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה. ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו זיכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע למען ידחה אותו, ומה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו....". אני נזכרת בתוכן שיעור מסילת ישרים של הרב רונן במדרשת שבות רחל, והמילים מתחברות אליי מתמיד, שכנגד רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. זהו זמן של שיקום עצמי, של איסוף שברים לחלק אחד, שהוא מקורם והוא יעודם.. בין אם אני רוצה ובין אם לאו, איני יכולה לשאת את מראה עצמי נקברת על ידי בעודי בחיים במסגרת של אשליה מכאיבה, מזיקה ומהרסת.
