יושבת על ספסל בשכונה לא מוכרת לרגע אולי הייתי מישהי אחרת. נראה שקר, אמא את בנה במעיל מלבישה אכן קר, אך אני כבר איבדתי מזמן כל תחושה. אנשים אחרונים ממהרים לביתם, כבר לילה, שעה מאוחרת, תאורה קלושה מנסה להפיץ את אורה בחשכה מצמררת. רוח חזקה נושבת ושורקת ללא קול עלים נאחזים חזק בענפים מנסים שלא ליפול. בלי שארצה רצים מול עיניי זיכרונות שאני כבר לא זוכרת תקופות, רגעים, מקומות, אנשים, מנהרת זמן מסחררת. ולפתע תוקף אותי געגוע ישן, את גרוני חונקות הדמעות וכואב לי, כ"כ כואב לי, הלואי שיכולתי לבכות. אני לא יודעת מתי בדיוק, לבי הגיע למצב של קיפאון כשהפסקתי להרגיש, חדלתי לאהוב,והדחקתי כל זיכרון. אטמתי את עצמי כדי לא לחוש כאב, נעלתי את כל הדלתות אך לא ידעתי שכשנאטמים מעצב נאטמים גם מאושר, אהבות. הרוח מתחזקת מפזרת שערי, השמים מתחילים להתבהר הטמפרטורה יורדת, מתחיל לטפטף, היום יהיה יום סגריר קודר. עכשיו אני צריכה להמשיך לחיות למרות שאין לי לכך אף תירוץ נחכה למחר שהשמש תזרח ותחמם אותי רק מבחוץ.