כמעט מידי יום היינו פוגשים בו בישיבה. אדם מבוגר, עורו קמוט, שיערו שיבה, נמוך קומה, שחום קמעה, רזה, עצמותיו בולטות, ותווי פנים הסגירו סבל ותלאות חיים לא מעטות. רצינותו תהומית, מעשיו מדוקדקים, וסדר יומו קבוע...

למרות כחמישים שנותיו בארץ, עדיין לא נפטר משאריות שפתו הקודמת, ומבטאו הכבד היה מסגיר אותו זה מיד.

ירא שמים היה, מן הזן הישן והטוב. פשטות הליכותיו וצניעות לבושו זעקו למרחוק, איש תם ולא הכי בקי וחכם משהו שכיום ניתן לכנותו "עם הארץ לייט", ובעבר היו נוהגים לכנותו "בעלשמסקע איד", כלומר יהודי של הבעל שם טוב...

למרות הקפדתו על כל דין והלכה, אלו שידע, קלה כבחמורה, הרי שבוודאות ניתן לומר על מצווה אחת, כי בה דווקא 'הווא זהיר טפי' [היה זהיר ביותר].

כל אדם מן היישוב, תפילתו זורמת לה מפיו בטבעיות ובמהירות, וככל שהתפלל יותר בימי חייו, כך המלים נעשות שגורות על פיו, ותפילתו באה אל קיצה מוקדם יותר - הרי שאצלו, התפילה התארכה שעות ארוכות מאוד.

לא זה לא היה בגלל עומק כוונותיו בפירוש המילים, ובוודאי לא בגלל התבוננותו בגדלות הק-ל, בסך הכל חושש היה הוא כל העת, שמא הוא טועה בהגיית המילים, ועל כן הקפיד כי במשך כל תפילה, מראשיתה ועד אחריתה, יעמוד לידו בר בי רב שיעקוב אחר היוצא מפיו, ויתקנו לעת הצורך...

כיון שהתפילה ארוכה, הבחורים עצלים והמשגיח דוחק, הרי שמלחמתו הייתה סיזיפית ויום יומית - להשיג עוד אדם שיאזין לו למזמור הזה, ועוד בחור שיעשה לו טובה ויקשיב לו למזמור הבא, וחוזר חלילה, עדי ערב.

לא רק בתוך בית הכנסת או בית המדרש היה מחפש אחר מתנדבים שישמעו את הבוקע מפיו, בייאושו היה אף יוצא למסדרונות ולחדר האוכל ולחצר ואפילו על אם הדרך לצד הכביש !...

הטלית על כתפיו, תפיליו בראשו, והוא קורא מילה במילה בקול גדול ובנחת, לקול רקיעות רגליו העצבניות של האדם שנתפס ברשתו...

כך זוכר אני אותו משך שנים רבות רבות, ומעולם לא ראיתיו חדל ממעשיו אלה.

כתמהוני נחשב בעיני כולנו, ועל כן השתדלנו כל העת להתחמק ממטלותיו, אך יש והיינו עושים לו טובה ומאזינים לו, או אז לא נמנענו גם מללעוג לו, וכאילו להעמידו על טעות באיזושהי מילה שעליה היה חוזר בהתלהבות אין ספור פעמים לקול צחוקינו, משל נלחם בה, עד שהיינו מניחים לו בטובנו להמשיך הלאה...

מחזה מרנין היה לראות אותו מתכונן לתפילתו, כיצד היה רוחץ את ידיו ופיו היטב היטב ובמתינות, מהדק את כיפתו השחורה אל ראשו חזור והדק בתנועות סיבוביות, והנשיקות שהיה מנשק את תפיליו עת היה מוציאן משקית הקטיפה, אחחח... מי ייתן וינשק כך אב את ילדיו... אלף נשיקות על כל קציצה וקציצה...

* * *

לא רק בגין מנהגו זה בתפילה, היה נחשב בעיננו למוזר ותמהוני, אלא גם בגין שלל הליכותיו בקודש...

מידי לילה מאוחר, נוהג היה לבוא לישיבה מביתו, כשכיסא על כתפו!... וארוחת ערב מונחת ומסודרת בקפידה בסל הפלסטיק שבידו. סל פלסטיק מן הסוג הישן והקשיח.

מקום קבוע היה לו באחד מחדרי הישיבה, בו היה מניח את הכיסא בסמוך לשולחן שעליו היה עורך סעודתו אותה סעד בנחת, משך שעה ארוכה.

כך נהג שנים רבות והדבר לא הטריד את מנוחתנו במיוחד, עד שנמצא יום האחד שהתעניין ושאלו לפשר מעשיו – או אז נפנה וענה, כי מידי יום מתחיל הוא את סעודתו בביתו, וכיון שהדבר נמשך זמן רב, וכי הוא איננו רוצה להטריד את מנוחת רעייתו שנפנית לשנת הלילה מוקדמת יותר, על כן נוטל הוא את שארית מזונו ומסיימה בישיבה. אך דא עקא, כי כיון שהוא למד בהלכה כי יש צורך לומר את ברכת המזון במקום שבו סועדים, והרי הוא מתחיל את סעודתו בביתו ומסיימה בין כותלי הישיבה, על כן סוחב הוא מידי ליל גם את הכיסא על גבו!...

קול רעמי צחוקינו נשמע באותו הלילה היטב ולמרחוק, ואכן מאז שהעמדנו אותו על טעותו, שוב לא ראינו עוד את אותו הכיסא...

הכל מבחינתי היה טוב ויפה, עד אותה העת בה נזכרתי בסיפור הידוע, על אותו שמש שהיה מניח חלות בארון הקודש כמתנת הודאה לקדוש ברוך הוא, בחושבו כי אכן עולים ומתקבלים הם ברצון אצל הבורא, וכל זאת מבלי שידע כי מישהו אחר חומד לו לצון ואוכל ונהנה ממעשי ידיו [או ידי רעייתו] כל העת - והוכיח האריז"ל את אותו הרב שהעמידו על טעותו באומרו, כי בכך מנע שמחה גדולה בשמים, שמחה שלא הייתה מאז נחרב המקדש וחדלו מלהקריב קורבנות...

רבונו של עולם - מי יודע, אולי גם אנו במעשינו מנענו שמחה שלא הייתה בשמים, מאז את כיסא דוד עבדך הפסקת להצמיח...