הוא היה בסך הכל בן חמש, שמו בנימין, בן למשפחה צעירה בת שישה נפשות, אב אם וארבעה בנים, בקיבוץ שזה עתה הוקם בדם ויזע של חלוצים צעירים שבאו ארצה בעלייה השנייה.
גל עלייה זה, עיקרו בה מרוסיה הצארית. היה זה לאחר מאורעות ופוגרומים רבים שהתרחשו בתחומי המושב ובקהילות יהודיות, על רקע ניסיון הפיכה כושל בצאר ועל רקע מפלת הממלכה במלחמת רוסיה יפן.
התסיסה הציונית שהחלה עוד שנים רבות קודם לכן, נבטה בזמן הנכון וסחפה עימה צעירים יהודים רבים, ששיוו בנפשם ומצאו כי זהו הזמן ועת הכושר לחנינת עפר הארץ ולהוצאת מאוויים מן הכוח אל הפועל.
הימים היו ימי טרום הקמת המדינה, הרעיון הקיבוצי היה בשלבי הרצה ראשוניים, העתיד ההתיישבותי היה לוט בערפל, הביטחון האישי היה בשפל, וכל צעד ושעל היה נתון למכשלה ומפלה. רק האמונה היוקדת של המתיישבים החלוצים ההרפתקנים וחדורי האידיאולוגיה, הותירה אותם על מקומם, על מטלטליהם וטפם.
לא קל ופשוט היה לחיות באותם ימים בארצנו הקטנטונת שנקנתה בייסורי אמת.
הסכנה היומיומית מהשכנים הישמעאלים, המעבר התרבותי החד מארץ מיושבת לארץ לא זרועה ושוממת, הניתוק הגיאוגרפי והרוחני דתי מבית אבא, ההתמודדות עם בני היישוב הישן ועם בני העלייה הראשונה השמרנים שהעדיפו ידיים נוכריות וזולות בפרדסיהם על פני ידי אחיהם הנלהבים, הקושי שבהקמת מסגרת חיים קיבוצית ניסיונית לא מוכרת ולא מוכחת. הותרת הילדים עוד מעת היותם עוללים בבית הילדים, חדר האוכל, המזכירות, המשק, שדות הפלחה, עבודת הכפיים וכל הרעיון השיתופי בכללותו על מסגרתו הקשוחה והנוקשה – כל אלו היה משא כבד מנשוא על כל אדם, קל וחומר על בני עלייה ובעלי משפחות צעירים עם עוללים רכים שתפנית חדה זו בחייהם, הצריכה מהם כוחות נפש עילאיים.
ואכן, לא אחת קשיים אלה נתנו את אותותיהם בם, ואחדים שלא אזרו עוז בנפשם להתמודד עם המציאות שטפחה על פניהם והקשתה יום אחר יום שעה אחר שעה - נשרו וחזרו לארץ מוצאם...
המשבר הקשה ביותר שפקד את היישוב הקיבוצי באותם ימים, התרחש ונבע עת החלו להתרוצץ לבוא ולהתבסס השמועות על דבר הפיכה מושלמת במולדת הישנה, ועליית המפלגה האדומה לשלטון.
הרעיון הקומוניסטי מרקסיסטי לא היה זר כלל ועיקר לחלוצים, ויישומו מחוץ לגבולות קיבוץ מצומצמים, והפיכתו לרעיון אוטופי כלל עולמי – קסם להם לצעירים שהיו גם כך מהפכנים בטבעם, וברבות השנים, גרם הדבר לרבים מהם לנטוש את חבריהם ולשוב לארץ מולדתם, להשתתף ולהיות חלק מהמהפכה הגדולה הכלל עולמית...
משבר זה לא פסח גם על משפחתו של בנימין, ויום אחד קם אביו הפציפיסט יחד עם אימו קשת הרוח והיום, נטלו אותו ואת שלושת אחיו, ויחדיו הפליגו חזרה לארץ מוצאם, בהותירם מאחוריהם את שאריות רכושם הדל המשותף.
המעבר החד לא הותיר פצע עמוק מדיי בנפשות הילדים הרכים בטווח הקצר, וזה מיד השתלבו במוסדות הממשלתיים לחינוך מחודש, אך בטווח הארוך, החיים לא הטיבו עמם כלל ועיקר.
האב מת בתאונת עבודה באחת מתוכניות החומש. האח האחד נפל בקרב על לניניגרד במלחמת העולם השנייה. שני אחים נוספים הועסקו במפעלים צבאיים וברבות השנים נחשדו על לא עוול בכפם בריגול, נשלחו לארץ גזירה ומאז לא נודעו עקבותיהם, ורק בנימין שמעולם לא היו לו שאיפות גבוהות, הרי שדווקא הוא הצליח לשרוד עד גיל מבוגר בעבודה סיזיפית יומיומית וקשה במפעל ענק למוצרי צריכה פשוטים, תמורת שכר מועט שהספיק לו רק כדי מחייתו ותו לא.
עם קריסת רוסיה הסובייטית ובוא הפרסטרויקה, גם תנאי הפנסיה ממפעלו לא היו שווים הרבה, תנאי מחייה פשוטים לא היו לו, והוא נפל לעוני ומחסור קשים מנשוא.
בעוד שחברי ילדותו בקיבוץ ישבו על אדמות ורכוש שהחל להיות מופרט וערכו נאמד במליונים, הרי שהוא נאבק יום יום על קיומו, ותמורת תלוש שערכו זעום, היה רוכש כיכר לחם שחור פעמיים בשבוע, לאחר עומדו בתור שעות ארוכות.
* * *
נער ישראלי צעיר, בראשית שנות התשעים, במסגרת שליחות בעיר גדולה ונכבדת ברוסיה הסובייטית, מתוודע לישיש זקן, עני מרוד, ערירי וגלמוד, ששימש כשומר בית הכנסת בשעות הלילה הקטנות, רועד מקור כולו, משלב ידיו בחוזקה, פיו נושף ורושף אדי קרח ורגליו רוקעות כל העת לחידוש זרימת הדם ולהסרת השלג שנערם על מגפיו, עבודתו נעשתה תמורת פרוטות זעומות שניתנו לו כהשלמת הכנסה מטעם הג'וינט.
הייתה לו לשומר חיבה מיוחדת לנער. הוא לא ידע מילה בעברית, אבל כשעיניו מצועפות מביטות הרחק הרחק ובזוית מתגלגלת דמעה, הוא ידע לשיר בקול רך ובמבטא כבד – "בין הרים ובין גבעות טסה הרכבת"...
היה זה השיר היחיד שנותר לו בראשו כזכרון רחוק לשנות ילדותו בגן הילדים בקיבוץ...
[סיפור שבסיסו ועיקרו אמיתי]
