ועכשיו
שאת חוזרת אל הדירה שלך
מניחה את התיק, פותחת את החלון
לראות את הילדים רצים בפארק
האם את עדיין זוכרת,
איך הייתי מכין לך קפה, כשהיית באה
מספרת לי על מה שחלמת
ואיך עזבת את העבודה באמצע,
כדי לרדת אל הים
ואני, הייתי שוקע בשתיקה
מקשיב לך, כמו סיפור שיש בסופו מוסר השכל
ואת מדליקה טלוויזיה,
מתפשטת לאט
נכנסת למקלחת,
מה משדרים שם עכשיו?
מלחמות שלא הכרת, אנשים שלא ידעת
בעיר שכנה, בונים מפעל גדול
ואת שוטפת את עצמך
עד שנמאס לך להרגיש, כלואה בתוך המים
האם את עדיין חושבת
איך היינו יוצאים בערב, לראות את העיר
שוקעת בלי כוונה, נעלבת מבדידותה
מחר היא תחזור לחיים, חשבנו לעצמנו
ומה בעיר הזאת שאת נמצאת בה?
האם את חושבת, שהיא נעלבת איתך?
עוד מעט תכיני לעצמך קפה, ותשקעי לאט
בתוך תיקים ודו"חות,
ואני אביט אקשיב למי שאהבת
אחשוב, האם את עדיין שומעת אותו
בתוך הרעש הלא מוכר
רכבות תחתיות, כולבוים גדולים
ואת, בטח מחפשת מפלט מכול המבטים
זרות שלא מפסיקה להימדד לעולם
האם את עדיין זוכרת, את הסיפורים הקטנים
בלילה במיטה, רגע לפני שכיבינו את האור
ונתת לי אותך לזמן מוגבל
תמיד אמרת, זה רק זמן קצר, אחר כך אני שלי
ואני לא הבנתי מה זה אומר
בדידות או קיום
עוד מעט יעלה אצלך ערב
תנסי לא להירדם,
אולי תלכי לפארק, יש שם פינה שאת מצאת
כמו מפלט
תשבי שם, להביט באנשים
ואני אנסה לדמיין, אם את נזכרת בכלל בגעגוע
איך הוא בנוי שם, בין המשרד הגדול לפינה שלך בפארק
שוקע לאט
מביט מן המרפסת, על כלבים משוטטים ברחובות
פעם אמרת, שאם כול כלב ירצה, הוא ימצא לעצמו בית
לא הבנתי למה התכוונת
ועכשיו
שאת מדליקה את האור במסדרון, ומכוונת את השעון לשבע
האם את נזכרת, איך בבוקר הייתי מספר לך
שבסוף היום, כנראה ששוב ניפגש
