דבר החיים באלם המסכה האני נוטל לידיו את המסכה. חלק ממנו. מסעו הפנימי. היא מקבלת את החיות שהוא בוחר להעניק לה. הוא נוכח כי המסכה הקפיאה רגע, בחיים זורמים. הרגע הזה הפך לנצחי, הוא אינו מציית עוד לחוקי הזמן והמקום. אבל כטבעה של הנצחה, הרגע הזה הוא דומם. נצחונה הגדול של הרוח האנושית, הרי הוא בגילוי קסם המסכה. שהרי נתק האדם המסכה מעצמו, הוא מביט בפינת החדר, ורואה אותה שם, רואה אותו שם. דומם אבל קיים. המסכה תקבל חיותה אך ורק, אך ורק, אך ורק ממנו עצמו - אין לו תחליף. לא באמת. הוא אינו שוכח זאת, והוא בלתי נשכח. זהו אלמוות, לא רק מעצם ההקפאה, אלא דווקא משום שהחיים של האדם, נפשו ורוחו, ידעו לחצות את הגבולות והמגבלות. הדממה היא לעולם קולו של המעוף.