"בשם ה' נעשה ונצליח"
לא נשכח ולא נסלח!
זכרונותי מימי המאבק בגוש-קטיף
כפי אשר כתבתים במשך השנה שלאחר הגירוש,
החל ממעצר-הבית ועד למלאת שנה לזכרונות עצמם, לגוש.
יום רביעי, י"ט באב ה'תשס"ה
נווה-דקלים. מורג. שירת-הים. אופקים. כפר-ים. כפר-דרום. כלא באר-שבע.
אחרי חודשיים, של שהות בעיקר במקומות הללו, חזרתי אתמול הביתה למעצר-בית עד יום ראשון בבוקר.
אני רוצה להעלות כל מיני נקודות של זיכרון מהזמן הגדוש הזה. אולי גם לקחים. יש לי נקודות של אמונה, נקודות של תקווה, נקודות של בניין, נקודות של נטיעה והרבה אור שכוסה בצל מעיב, צל שדרכו רואים רק הגללים ומעט מן החמור, אך הרוכב לא בטווח הראייה הקרוב שלי, על-אף שאני יודע שהוא קיים.
========================
"להישאר שם!"
יום שני בערב, ד' בתמוז
לאחר מעבר בין הבתים ביישוב שלי לגייס מתנדבים למבצע "פנים אל פנים" ארצי ואחרון לפני ההתנתקות, שיערך ביום חמישי הסמוך. ישבתי עם אחי בביתו, והוא חיזק את כוונתי להדרים לעבר גוש-קטיף, חבל-הארץ הנכסף המאוים בעקירתו, חלילה. עדיין לא ידוע מתי הגוש ייסגר לכניסת אזרחים, זה יכול להיות מחר בבוקר, ולכן יש לארוז קצת ציוד ולצאת לדרך. הבנתי את חשיבות העניין ובבוקר כבר הייתי מוכן עם תיק ויצאתי עם אחי לירושלים, הוא למקום עבודתו בעיר ואני לכיוון גוש-קטיף. במשך היום ישבתי במשדרו של אחי, וניסיתי לשכנע חברים, מכל הארץ, שיצטרפו אלי. התגובות כמובן היו מגוונות מאוד, אך אף אחד לא היה יכול לבוא איתי באותו יום. בשעות אחר-הצהריים החלטתי שאשאר בינתיים באזור, אסע בערב לחתונת בתו של הרֶבֶּה, אדמו"ר מבויאן שליט"א, שהתקיימה בבית-שמש, ומשם כבר אמשיך לגוש.
החתונה נמשכה כמעט כל הלילה, כרגיל בחצר-הקודש. במהלך הסעודה, התלוויתי לאבי באמירת "מזל טוב" לרֶבֶּה, וביקשתיו שיספר לרֶבֶּה על כוונתי לרדת לגוש. כשהגענו אל הרֶבֶּה, הוסיף אבי לברכת ה"מזל טוב", שאני יורד לכמה ימים לגוש-קטיף. הרֶבֶּה חייך ושאל "למה רק לכמה ימים? להישאר שם!". קיבלתי את ההוראה ולאחר שינה קצרה בירושלים יצאתי לדרך.
הכניסה לגוש
יום רביעי, ו' בתמוז
בשעה 11.00 לערך, ירדתי מטרמפ בצומת מסמיה היא צומת רא"ם, על שמו של האדמו"ר מגור זצ"ל. בעודי מנסה לעצור טרמפים דרומה, מצלצל אחי עם בשורה בפיו: ב12.00 עתיד הגוש להיסגר. שמועות אחרות אומרות שהגוש כבר סגור. עם הידיעות וכנגדן, אני ממשיך בנסיעה דרומה, בלי שמץ של מושג איך אכנס לגוש-קטיף, אם בכלל.
בצומת אשקלון, כבר עמוס מחבר'ה שכמוני בדרך לגוש הנצור, ללא שום ידיעה על דרכי כניסה אפשריות. בטרמפ דחוס הגעתי לצומת גמה, שם עליתי על רכבו של תושב נווה-דקלים, בהתאם להוראת אחי שאכנס רק עם תושב הגוש. המחסומים הראשונים עוברים בקלות, על-אף ההתקהלות הגדולה במקום. בסוף מציג הנהג תעודת-זהות, ולאחר שמורים לו ליסוע ימינה לבדיקת הטרמפיסטים הוא בורח חזרה, עוקף את המחסום ונוסע ישר לגוש.
זהו. הצלחתי להיכנס. זה היה בסביבות השעה 13.00. אחרי הורדת חבר שלי בכפר-דרום הגענו לנווה-דקלים. לאחר שלא היתה תשובה בביתו של חבר תושב המקום, הלכתי לישיבת "תורת-החיים" הסמוכה לכניסה ליישוב. אכלתי ארוחת-צהריים בישיבה, ופגשתי בה חברים רבים מישיבת "בני-צבי" שבבית-אל וחברים נוספים, השוהים בישיבה או בבניין בית-הספר הסמוך. לאחר-מכן הלכתי להשלים שעות-שינה בפנימיית הישיבה, אחרי ליל הכלולות האחרון.
לעת ערב, הצטרפתי שוב לארוחת ערב בחדר האוכל של הישיבה, ולאחר מכן יצאתי לטרמפיאדה, יחד עם בני-נוער רבים, בדרך להופעתו של אהוד בנאי בגני-טל. הייתה הופעה יפה ומהנה, שרנו וקיפצנו נוכח הזמר וצוות המנגנים. מיד עם סיום ההופעה הלכתי לתפוס טרמפ לשירת-הים, אליה שלחני אחי לעבוד בה. בהגיעי לשירת-הים חיפשתי את ביתם של איתמר ומירב לוי, חברים של אחי וגיסתי, שגרים במקום מיום היווסדו. מצאתי את הקראוון, והוזמנתי ע"י שתי בחורות שעשו בייביסיטר להיכנס. בעלי הבית, כמו מרבית תושבי היישוב, הצטרפו להפגנה שנמשכה כל הלילה סמוך למחסום החדש בכיסופים. נהניתי מכוס תה, ומשמיעת שיעור במחשב. אשדת, אחת הבחורות, שגם שימשה כמזכירה בפועל של היישוב, שלחה אותי אל בחור בשם איציק, ששכן בסוכה בדרום היישוב, ואמרה שהוא וודאי ישמח שאצטרף אליו. כשהגעתי לשם, ראיתי כעשר סוכות קטנות, קרקעיתן בטון וקירותיהן יוטה ירוקה, אולם מחציתן היו ריקות. ליד הסוכות היתה סככה עם שולחנות, שירותים ומקלחות. איציק ראה אותי והזמין אותי להצטרף אליו. אמנם הפרש הגילאים ביננו הוא כעשר שנים, אך הדבר לא מנע מאיתנו להתיידד. מעט מאוחר יותר, הגיעו שלשה שמיניסטים בוגרי של"פ באופקים והצטרפו אלינו לסוכה.
נכנסים לשגרה – חיים בסרט...
חמישי, ז' בתמוז
לאחר תפילת שחרית בבית-הכנסת הקטן של היישוב, העשוי קראוון ותוספת הוזמנתי ע"י משפחת רודן לארוחת בוקר. אלי רודן, הגיעה מספר ימים קודם מאלעזר לשירת-הים והתגוררה עם שלשה מילדיה באחת הסוכות. בהמשך היום, הצטרפתי לאיציק בבניית עוד סוכות על גבי יציקות בטון מרובעות שכבר הוכנו בימים הקודמים. המלאכה לא קשה במיוחד ולמדתיה די במהרה. ראשית, בונים בסיס מעץ. לאחר העמדתו, מחברים אליו במסמרים את היוטה אשר מהווה דפנות, וממעל מותחים ציליה שחורה. במקביל, התחלנו גם בבנייה של אוהלים שהוברחו לגוש בתוך משאית-זבל. ציוד לא חסר כלל, והעבודה נעשית בשמחה רבה.
בצהריים, שוב נסעתי ל"תורת החיים", שם הצטרפתי למספר חברים מישיבת "בני-צבי", שהתגוררו בבית-הספר בנווה-דקלים. הם נסעו לשפץ בתים במורג, ואנכי הצטרפתי על-מנת ללכת לבקר ידידה, אודיה יומטוב, שגרה שם. הגעתי עמהם למורג, היישוב הדרומי ברצועה, סמוך לרפיח ומבודד משאר הגוש. עד שאודיה חזרה מנתיבות הביתה, עבדתי עם חברי בשיפוץ עליות-גג והכשרתם למגורים זמניים. כשאודיה הגיעה הלכתי לביתה, ופגשתי אותה ואת מיכאל, עוד חבר שנסע מיד לאחר הבגרות מועד ב' במתמטיקה לגוש. שנינו תיכננו להיות בשבת אצל אודיה, וגם בת-חן שהגיעה כמה שעות אחר-כך. הכרתי אז את רחל האמא וחלק מהאחים. אבי המשפחה, הרב מנשה, שהוא רב המושב, היה בירושלים ואמור לחזור למחרת, לקראת שבת. במהלך הארוחה הגדולה שהכנו דיברנו עם הדס, מרכזת הנהגת-הנוער של בני-עקיבא, שזה למעשה המכנה המשותף לארבעתינו. הדס אומרת מזל-טוב שההנהגה בת שנה ומבקשת שנכין עוגה. לאחר שאכלנו והתפללנו במושב, החלטתי לחזור לשירת-הים, כדי שאוכל למחרת להמשיך לעבוד, בתקווה שאחזור לפני שבת. מיכאל הצטרף אלי.
היינו, באותו ערב בשירת-הים, חבורה של שישה נערים: צמח יוסי ופלד, משל"פ אופקים; צבי, בנה הגדול של אלי רודן; מיכאל ואנכי. בעצם היינו במשך זמן ארוך בני-הנוער היחידים ביישוב. ניסינו לעשות קומזיץ קרוב לחוף הקסום. אספנו מעט עצים, וניסינו ללא הצלחה להדליקם. בהמשך, הגיעו שלש בנות מגוש-עציון, דבורה עמיטל ואדי, שהתגוררו אז בנוה-דקלים, והצטרפו ל"קומזיץ". בעצם, פשוט ישבנו ופיטפטנו על החול המתוק הזה. פתאום תקפה אותי רוח שטות, פשטתי לבוקסר ורצתי אל תוך הים. היו גלים בגובה רב, בערך
יום שישי, ח' בתמוז
בוקר. אחרי התפילה שוב הוזמנו כולנו לארוחת-בוקר עם משפחת רודן. לאחריה, נכנסתי לים לעוד טבילה קצרה, ובסיומה חיפשנו איפה יש צורך בעבודה. אני הלכתי עם איציק לאחד מהבתים המצריים ביישוב. חציו היה מאוכלס כבר ע"י משפחת שמחי, שעברה אליו מבית-אל לפני יום-העצמאות, ובחציו הריק אנו עבדנו. בעצם, עזרנו לאשדת והגר -בוגרות מדרשת "שובה" בעפרה- שהכינו תקרה מלוחות גבס, תחת גג הרעפים. מיכאל עזר באותו זמן לחגי שילת, תושב חדש ביישוב, שעבר ממצפה-רמון כשבוע וחצי קודם לכן. חגי התגורר עם משפחתו בחצי של אחד הבתים המצריים, ובחצי השני גרה משפחת זֵר מאפרת. לאחר שעזרתי לאיציק אשדת והגר, הלכתי לעזור לחגי ומיכאל בסידור דוד המים של חגי, שהיה בין תקרת הגבס לרעפים. עזרנו לו גם עם הכיורים בבית עצמו. תוך-כדי העבודה, הצטרפה אלינו בת-חן, שבאה ממורג. אחר העבודה ישבנו קצת על החוף ושתינו שוקו משקיות שבת-חן קנתה. בת-חן הציעה להזדרז, כדי שנספיק להגיע לשבת למורג, שהרי ידוע שהטרמפים לשם די נדירים. אז, רצתי למים לעוד שחייה קצרה. תוך-כדי הגלים, הרגשתי צריבה נוראית. הבנתי שנעקצתי ממדוזה, ויצאתי מיד החוצה. לאחר מקלחת קצרה יצאנו לכיוון מורג, לכבוד שבת-קודש.
מתישהו, באמצע היום קיבלתי הודעה כתובה לנייד שלי מהדס, יו"ר הנהגת-הנוער: "היומיומלדת.. להנהגה הארצית! ח' בתמוז שמח! שנזכה לראות בעיני משיח מהפכות מתגשמות. באמונה, הדס!". אחר-כך, ראיתי אצל מיכאל, בת-חן ואודיה, שכולנו קיבלתי את ההודעה המשמחת.
משירת-הים טרמפ לנווה-דקלים, משם לצומת עצמונה. ושם לאחר מספר דקות, ירד יהודי מבוגר מטרמפ וענה לשאלתנו שהוא מגיע מירושלים בדרכו למורג. היה זה הרב מנשה יומטוב, רבה של מורג ואביה של אודיה, ידידתינו. די מהר הגיעה רחל עם הרכב ואספה את בעלה הרב ואותנו לביתה. אני במשך כל הזמן סבלתי מצריבת המדוזה, ומיד כשהגעתי לבית המשפחה, ישבתי למרוח קרם אלוורה על הכוויה. זאת עשיתי כמעט עד כניסת השבת.
תוך כדי ההתארגנות לשבת, הגיעו פתאום יוסי צמח ופלד ואיתם עוד שני חברים, איתמר ואשי. ליוסי הייתה איזושהי הכרות עם אודיה וכך הם הסתדרו לעשות אצלה שבת. אנחנו, שבעת הבנים, שׁוּכַּנוּ בבית משפחה שכנה שנסעה לשבת. בת-חן ועוד חברות של אודיה, ישנו בבית המשפחה.
שבת פרשת בלק, ט' בתמוז.
עליתי עם החבר'ה לבית-הכנסת של מורג. תפילה בנוסח ספרדי, ע"פ נוסח רוב תושבי המושב. באמצע קבלת-שבת נכנס לבית-הכנסת יהודי בקפוטה ושטריימל, חסיד. הדבר משך את עיני ומייד אחר התפילה ניגשתי לברר מיהו ומהו. שמחתי לשמוע ממנו שהוא חסיד סאדיגורא, חצר הקרובה מאוד לחצר בויאן שאליה משתייכת משפחתי כבר כמה דורות. החסיד גיס של אחד התושבים ובא לבקרו לשבת, באמצעות אישור שהייה בגוש, שניתן לקרובי-משפחה של תושבי הגוש.
בבית משפחת יומטוב עומד שולחן ערוך וארוך מאוד. חוץ מכל החברים, מצטרף לסעודה גם ח"כ הרב בני אלון עם אשתו ושתיים מבנותיו, שעברו לגור בחדר הצוות של הסניף יומיים קודם לכן. אני מבין תוך-כדי שהרב בני היה קשור למורג כבר מימי היווסדה, בנו שיבי היה גר בה, וע"כ הוא החליט להצטרף דווקא אליה בשעה טרופה זו. אבי המשפחה, הרב מנשה, מקדש וכולנו שותים. הסעודה נראית כמו איזה סמינריון, עם אופי 'בניעקיבאיסטי' במיוחד. הרב בני משוחח מעט עם החבר'ה ושומע את דעותיהם ותכנוניהם השונים. לאחר הסעודה הלכנו חלק מהחבר'ה לפעולת ליל-שבת של חבריא ב' במושב. היא הועברה ע"י מירז הקומונרית, ועסקה, כמדומני, במלחמת יום-כיפור, ולקחים ממנה למצבינו פה היום. לאחר מכן, ישבנו בכיכר דמוית הדשא שבכניסה למושב ואח"כ עלינו למגדל הצבאי הגבוה. לא הסתכלנו באמצעי ראיית-לילה מחשש לחילול-שבת, אך היה נחמד לצפות מלמעלה.
בוקר. קמנו לתפילה בשלבים. נדמה לי שעד קריאת-התורה כולם הגיעו. אני שמח לראות שלראשו של אותו חסיד, מונחת מתחת לשטריימל כיפה סרוגה, שילוב מנצח. בסעודה אכלו איתנו משפחת ג'קסון, שעברו להתגורר בבית הסמוך לפני מספר ימים. בצהריים, סמוך לתפילת מנחה, הלכנו לבית-הכנסת לשיחה של הרב בני אלון. הרב בני דיבר עם התושבים, והסביר את גודל האמונה דווקא בתקופה זו. כך הוא דיבר גם על האכזריות של האויב המוסלמי וחוסר רחמיו. לחלק מהתושבים היה קשה לקבל את דברי החיזוק האמוני, והרב בני אמר שבאופן אישי מותר לנסות להציל את החממות, אך יש לעשות את זה בשקט כדי שלא לפגום באמונה הכללית, וכדי שלא לפגוע בקהילה, חלילה.
במוצאי שבת, לאחר הבדלה, החלטנו לעשות מלווה-מלכה, כהרגלנו בכיכר-ציון בירושלים ובשאר הערים הגדולות. יצאנו לגן שמעל הבית, הזמנו את החיילים שהתגוררו בסמוך להצטרף ושרנו מעט. בעיקר פיפטנו איתם על הא ועל דא. הם לא קשורים לפינוי, אמרו. רק שומרים עלינו כאן ויוצאים לפעולות ברפיח. אשריהם!
מאוחר יותר נזכרתי שזהו ליל-הנישואין של הורי שיחי', ושלחתי להם הודעות SMS עם איחולים וברכות.
המשך בקרוב בע"ה...
