בבית הקברות של כפר קטן ישנן ארבע מצבות סמוכות זו לזו. על אחת מהן נחות שתי בובות אבן אשר בדממה זועקות את סיפור הזוועה של משפחת חוטב העצים.

מעשה שהיה כך היה...
לפני שנים רבות בארץ רחוקה מאוד היה, חוטב עצים עני שגר עם אישתו ושתי בנותיו, בבקתה קטנה בכפר בצפון הארץ. מידי שנה ושנה בסוף הקיץ היה מתקיים בעיר הקרובה יריד הנמשך כחודש ואליו באו סוחרים מכל האזור. בכל פעם היה היריד יפה ומקושט יותר מהשנה שקדמה לה. דגלים ססגוניים התעופפו ברוח קיצית קלילה, ביתני סוחרים נשאו: בדים צבעוניים, בגדים מפוארים, תכשיטים מרהיבים, מאכלים מדיפי ריח מעורר תאבון וצעצועים. מידי שנה היה חוטב העצים הולך ליריד, קונה לאישתו תכשיט צנוע ולשתי בנותיו בגד או צעצוע חדש. על אף שבמקצועו היה חוטב עצים הוא היה עובד בכל עבודה זמינה במהלך היריד. היה לו ידע במספר לא מבוטל של נושאים, מנגרות ועד אפיה. היו מקרים שהוא אפילו טיפל בחיות חולות ופצועות של אנשי העיר. חוטב העצים היה אדם ישר וטוב לב, אך כסף רב לא היה לו. ברוב המקרים לאחר שעשה טובה או עבודה כל שהיא הוא לא גבה כסף אלא, קיבל מאותו אדם את שיכל לתת. ממחצית הכסף שהיה מרוויח ביריד היה קונה את המתנות לבני ביתו. כך חיו להם בשלווה ובנחת.

שניה אחת חלה חוטב העצים ימים ספורים לפני היריד. כשהגיע היום הראשון של היריד השנתי חוטב העצים עדיין לא הבריא.

"אל תדאג יקירי היריד נמשך כחודש ימים אני בטוחה שתוכל לקום עד אז" ניחמה אותו אשתו.
אך לא כך היה.
חוטב העצים שכב במיטתו מספר שבועות. הרופא שבקרו קבע שלקה בדלקת ריאות והודיעה שלא נותר לו זמן רב לחיות. למחרת ניגשה אליו ביתו הקטנה ובקשה "אבא כשתלך ליריד השנה אני רוצה בובה חדשה ויפה. אני רוצה שתהיה לה שמלה אדומה ושיער ארוך."

"אני מצטער יקירה אך היום לא אוכל ללכת ליריד" ענה אביה בקול שבור.

"אבל היריד מסתיים עוד מעט" התעקשה הילדה הקטנה.

"מספיק עם זה עכשיו תני לאבא לנוח" לחשה לה אמה.

לאחר ימים ספורים חוטב העצים נפח את נשמתו. כל תושבי הכפר הגיעו להלוויתו. בעוד גופתו הוטמנה באדמה כל הנוכחים הזילו דמעות.

כשחזרו משפחת חוטב העצים לביתם שאלה הבת הצעירה "מי יקנה לי את הבובה עכשיו? אבא הבטיח שהוא יקנה לי אותה ואני חלמתי עליה כל השנה. מי יקנה לי אותה עכשיו?"

"את לא מבינה!!!" התפרצה עליה אחותה. "אבא מת!!! ועכשיו אף אחד לא יכול לקנות לך את הבובה! את ילדה אנוכית וקרת לב אינך מבינה שעכשיו יש דברים חשובים יותר ממה שאת רוצה???" לאחר שצרחה זאת על אחותה הצעירה פרצה בבכי.

"אבל הוא הבטיח!" צרחה האחות הצעירה בתשובה בוכה אף היא.

איש לא ניגש לנחם את הקטנה, בעבר היה אביה מפייסה במצבים כאלו.

למחרת בבוקר הילדה הצעירה לא חשה בטוב. אמה השבורה מאיבוד בעלה, מיהרה לרופא מפחדת לאבד גם את בִיתה.הרופא אבדק את הקטנה ואישר את הגרוע מכל, הצעירה נדבקה מאביה. לאחר ימים מספר מצבה של הצעירה הדרדר, היא קדחה מחום וסבלה מהזיות. באותם הזיות ראתה את אביה נושא בובה הלובשת שמלה אדומה ושיער ארוך ויפה לראשה. היא רצה לחבק את אביה אך ככל שהתקרבה אליו כך התרחקה דמותו עד שנעלם מעיניה.

אחותה, אכולת רגשות אשמה, לא יכלה עוד לראותה גוססת וברחה הרחק מביתה. האֶם צפתה בבִיתה המתרחקת מאדן החלון ודמעות זלגו מעיניה. עוד באותו הערב נפחה הקטנה את נשמתה והבכירה עדיין לא שבה. כשכיסו את ארון הקטנה בעפר ליד קבר אביה, פרצה האֶם בבכי תמרורים ממות בִיתה הקטנה ומדאגה לבִיתה השניה אשר עדיין לא נמצאה ולא שבה הביתה.

סופת גשמים עזה פרצה, קור עז שרר בחוץ. נוטפת מים עברה האֶם מבית לבית בחיפושים אחר בִיתה הנותרת.

שבועות עברו האֶם ישבה בביתה עדיין מאמינה שעוד תשוב בִיתה הביתה. זקן הכפר דפק על דלת ביתה. מלאה תקווה פתחה האֶם הדלת. זקן הכפר נשלח להודיע לה כי בִיתה נראתה קופצת מן הגשר המוביל לכפר.

לאֶם כבר לא נותר כוח לבכות. היא איבדה כל טעם לחיה, כל בני ביתה נספו בירח ימים. אך אז נזכרה בבקשתה של בִיתה הקטנה. היא גמרה בליבה לקנות את הבובה לבִיתה ויהי מה. היא אספה את כל מטלטליה ויצאה צפונה לכיוון העיר הגדולה. אך היריד הסתיים מזה זמן רב. אמנם הציעו לה בובות רבות אך אף לא אחת מהן נראתה הולמת להניח על קבר בִיתה. רוב הבובות שהוצעו לה היו פגומות או כאלו שלא הצליחו להימכר ביריד. כך עברה מחנות לחנות ומסוחר לסוחר, עד אשר שמעה על סוחר צעצועים בעיר אחרת אשר וודאי לא מכר את כל סחורתו, משום שמגמגם היה.

כך נסעה לה אל אותו סוחר על אף שכמעט אפסה כל תקווה בליבה. הסוחר אישר שאכן נשארו ברשותו שתי בובות שלא נמכרו ביריד. האחת הביא לנערה צעירה לפני ימים אחדים.

האֶם ביקשה לראות את הבובה ומה רבה הייתה שמחתה. הייתה זו בובה יפיפייה, לא היה ספק בליבה שזו הבובה שייחלה לה בִיתה. האֶם הציעה לשלם עבור הבובה את כל הכסף שהביאה עִמה. המוכר סרב, בתאנה שבלאו-הכי לא האמין שיצליח למכור את הבובה ומשום שגורמת לה הבובה לאושר רב יעניק לה אותה בחינם אין כָסֶף.

באותו הזמן החורף כבר היה בעיצומו שלגים כבדים ירדו, הקור היה קשה מנשוא, למרות כל זאת פילסה האֶם בעקשנות את דרכה לקבר בִיתה. דבר לא יעצור אותה מלהניח את הבובה על קברה.

לאחר שצעדה האֶם כל אותו הלילה נכנסה היא לבית הקברות וצעדה במהירות לקבר בִיתה. היא עצרה אך לרגע ליד קבר בעלה ונזכרה ברגעים היפים ביותר בחייה שכל משפחתה היו ביחד. ליבה ניחמץ בקרבה כשחשבה היא על בִיתה הבכורה שלא זכתה להגיע לקבורה. היא המשיכה בדרכה לקרב בִיתה והניחה את הבובה אדומת השמלה וארוכת השיער לרגלי המצבה מכוסת השלג. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגישה האֶם שימחה. דמעות של אושר ועצב התערבבו וזלגו מעיניה. היא קיימה את בקשתה האחרונה של בִיתה הקטנה.

אך מה זה?

עיני האֶם נחו על תלולית קטנה של שלג בפינת קרב בִיתה. וכשהסירה את מעטה השלג הדק מה רב היה תימהונה. על הקבר נחה בובה זהה לזו שהביאה.

מי יכל להביא בובה זו?

דברי הסוחר הדהדו באוזניה "לפני מספר ימים הבאתי בובה זהה לנערה צעירה."

היכול להיות שבִיתה הבכורה עודנה בחיים?

היא רצה בשארית כוחותיה לביתה, רגליה שוקעות בשלג העמוק.

השמיים היו אפורים כגרניט.

מרחוק ראתה היא את ביתה, על אף שעשן לא עלה מהארובה היא לא חשדה בדבר. היא פתחה את הדלת בתנופה. בבית שרר קור מקפיא עצמות אך היא לא נתנה ליבה על כך.

סמוך לאח הכבויה, שכבה לה בִיתה מכורבלת.

אכן ביתה לא איבד עצה לדעת כלל. לאחר ששמעה שאחותה גוססת גמרה בליבה למצוא לאחותה את הבובה אשר חלמה עלייה. וכשחצתה את הגשר המוביל לכפר שרר ערפל סמיך ולכן חשב זקן הכפר שהשליכה עצמה מטה.

אך לא כך היה.

היא המשיכה לעיר בחיפושים אחר הבובה עד אשר הגיעה אל סוחר מגמגם. לאחר ששמע את סיפורה העניק לה את הבובה. בדרכה לביתה, סרה לבית הקברות , לפקוד את קבר אביה. ומצאה לתדהמתה מצבה נוספת בצמוד אליו-קבר אחותה.

כך ניגלה לה שאיחרה את המועד. כל הלילה ביכתה את מות אחותה ואביה. עם שחר כשעזב את קבריהם, הניחה את הבובה בפינת קבר אחותה ורצה לביתה לפגוש את אמה. כשהגיעה לביתה מצאה אותו ריק. האח כבויה, החלונות פרוצים מהרוחות וקטרי עכביש כיסו את פינות הבית.היא סברה שגם אמה נספתה. היא חיכתה שם מספר ימים, אוכלת את כל מה שמצאה בבית וניסתה לשרוף את כל שהצליחה להכניס לאח. האש כבתה בביתו של חוטב העצים. לא נותר לה עוד כוח לצאת ולחפש אוכל וחומרי הסקה. היא הצטנפה ליד האח מתחממת מגחלת אחרונה שעוד לא כבתה. נאבקת בעצמה לבל תירדם פן תקפא בשנתה.

בעיני האֶם נצצו דמעות של אושר. היא קראה לבִיתה אך ילדתה לא משה ממקומה. האֶם התקרבה לבִיתה בחשש מסרבת להאמין. כשנגעה ביד בִיתה הקפואה, הקור לא השאיר מקום לספק, אך האֶם לא הבחינה בכך. היא נִענעה את בִיתה מעודנות להקיצה משנתה אך זו לא הקיצה. לאט, לאט הבינה האֶם האומללה שבִיתה לא תקיץ עוד לעולם. תקוותה האחרונה שאחת מבנותיה חיה נמוגה. כשהבינה זאת, זעקה מרה נִפלטה מפיה. כה מרה הייתה זעקה זו כששמעוה הבובות אשר לרגלי המצבה נִהיו לאבן שיש קרה. אפילו כיום על אף שעברו שנים רבות – אם מקשיבים היטב – ניתן לשמוע את הד הזעקה חוזר מִן ההרים.

הסוף