הם באים אלי , קרבים ובידם ממחטה מגואלת בדם מלוכלכת מעפר, אותה אדמה שרציתי כמהתי, כתבתי בזכרוני, צרבתי על הבשר באות מחומשת ורפה, חרטתי בראשי. הם קרבים ואני לא אזוז. אשאר ואקביל את פניהם. אני לא אמצא להם יותר. מעכשיו ואילך עד סוף כל הדורות.
כשנוגעים בו מאחורה הוא נרתע. גם כשדלתות נפתחות. "הצירים, הם בראש שלי" הוא אומר. איך מתווכחים עם הייאוש הפוער את ניבי קשקשיו אל מול אור פניך?
